שלום לכולם,אני רענן, בוגר בית הנער עין ורד. הגעתי לשם בשנת 2003, בהיותי בן 13. בית הנער הוצג בפני הוריי כמסגרת חינוכית ושיקומית לנערים שאינם יכולים לשהות בחסות הוריהם מסיבה זו או אחרת. לאחר דיונים בבית המשפט הוחלט שזו המסגרת המתאימה לי ביותר.
חייתי בבית הנער כשנתיים, במהלכן ספגתי אלימות קשה, הן מילולית והן פיזית מצד הצוות החינוכי במקום. בנוסף, הייתי עד למקרי אלימות רבים, חוזרים ונשנים, גם כלפיי השוהים הנוספים בבית הנער.
דרך נוספת בה מתיימר הצוות החינוכי לשקם את הנערים הינה מתן כדורים פסיכיאטריים. נערים רבים נטלו תרופות שונות ובעקבות כך הפכו למעין "זומבים". בצורה זו היה קל יותר לצוות להשתלט על הנערים ולמנוע התנהגויות לא הולמות. גם לי המליצו ליטול כדורים אך אימי אינה הסכימה לדבר ונלחמה על כך.
חלק ניכר מהצוות החינוכי, אותו צוות שאמור להגן ולשמור, ויחד עם זאת לחנך ולשקם את הנערים, השתמש בשיטות אלימות שכללו ניטרול גוף הנער ומניעת יכולתו לזוז, השלכתו אל חלל חדרו כאילו היה חפץ, שימוש בשפה אלימה מאוד והטלת סנקציות כגון מניעה מהנער ליצור כל סוג של קשר עם משפחתו וחבריו הנמצאים מחוץ לבית הנער.
לאחר שנתיים סיימתי את שהותי בבית הנער, מצולק פיזית ונפשית. אין ספק ששיקום לא היה שם, גם ממש לא חינוך. רק פחד ואובדן אמון במערכת ובחברה בכלל.
כיום, הנני מנהל חיים נורמטיביים בחברה, הנני מחזיק בעבודה קבועה ואיש משפחה. אין ספק שאת ילדיי לעולם לא אחנך לאלימות מכל סוג שהוא. ואותו מטען מבית הנער ילווה אותי על מנת לזכור איך אין לחנך, ללמד ולהתנהג לעולם.