מרכז בריאות הנפש איתנים: העבירות החמורות הפסיכיאטר ד"ר דניאל מאיר

מוסד פסיכיאטרי איתנים ירושלים – התעללות בילדים חוסים

מרץ 2016 – גזר בית דין למשמעת של עובדי מדינה שבו הועמד הפסיכיאטר דניtל מאיר לדין משמעתי עקב הרשעתו בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 2184/06 בפני כבוד השופט הבכיר צבי סגל) בשבע עבירות של התעללות בחסרי ישע, לפי סעיף 368 ג לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן חוק העונשין), בעבירה של שימוש פסול באמצעי כפייה לפי סעיפים – 34 ו- 44 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 , ובעבירה של הזנחת מטופלים לפי סעיף 362 לחוק העונשין. על הפסיכיאטר דניאל מאיר נגזרו שישה חודשי עבודות שירות ו-18 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 15,000 שקלים.

להורדת גזר הדין בית דין למשמעת פסיכיאטר דניאל מאיר הקלק כאן

הפסיכיאטר כמנהל "מחלקת המשך" (מחלקה לטיפול באוטיסטים, להלן המחלקה) בבית החולים "איתנים" – באזור ירושלים, ערער לעליון אך ערעורו נדחה.

כבוד השופט שהם כתב על ד"ר דניאל מאיר (הנאשם, מערער 2):
"בנסיבותיו החריגות של המקרה שלפנינו, אין כל ספק, לטעמי, כי שתיקתו של מערער 2 (הנאשם שלפנינו א.כ.) נוכח מעשי ההתעללות…. שבוצעו במחלקת – ההמשך מהווה שתיקה מדברת ואף "רועמת". מערער 2 שימש כמנהל המחלקה וכסמכות המקצועית הבכירה, כאשר תחום ההתמחות העיקרי שלו, הוא מטופלים כדוגמת אלו ששהו בה. במשך כשנה וחצי, קיבל מערער 2 דיווחים שוטפים על הנעשה במחלקתו, ומדובר במעשים קשים ואכזריים, שגלומה בהם השפלה ופגיעה בצלם האנוש של החוסים, והוא כבעל הסמכות הניהולית, ובר הסמכא והאוטוריטה מבחינה מקצועית, לא נקף אצבע ולא עשה דבר וחצי דבר, כדי להפסיק את המעשים. לפיכך, שתיקתו של מערער 2 , לנוכח המעשים שבוצעו במחלקה, מהווה, על פי כל אמת מידה, שתיקה מדברת, שמשמעותה היא מעשה אקטיבי, לכל דבר ועניין. שתיקתו המדברת של מערער 2 שימשה כתמיכה, עידוד והסכמה ברורה וחד משמעית למעשי ההתעללות שבוצעו במחלקה, שכאמור היו בידיעתו לאורך תקופה ארוכה. יש לראות בשתיקה זו משום אמירה פוזיטיבית, לפיה שיטות "הטיפול" הננקטות הינן לגיטימיות ואף רצויות. כאמור, מסקנה זו מתבקשת גם אם מערער 2 לא נתן אישור, באמירה או בהתנהגות אחרת, למעשי ההתעללות החמורים. אין כל מקום, מבחינת התוצאה המשפטית המתחייבת, להבחנה שמבקש מערער 2 לערוך בין מעשים שעליהם הוא הורה בפועל, או אישר את ביצועם, לבין מעשים עליהם הוא רק דווח וידע (או, לכל הפחות, עצם עיניים לגביהם), כי הם מתבצעים בפועל במחלקה הנתונה לניהולו ולסמכותו המקצועית. משאלה הם פני הדברים, דעתי היא, כי יש לראות במערער 2 משום מבצע בצוותא לעבירות ההתעללות בהן הורשע, גם אם הוא לא הורה או אישר את ביצועם, וזאת אף אם אצא מנקודת הנחה )ואינני קובע כי כך הוא הדבר(, כי לא קיים מקור חובה בדין (בחוק או בהלכה הפסוקה) למנוע מעשים אלה, כטענת סנגורו. זאת, כאשר הוא ידע, כמו גם יתר אנשי הצוות, כי שתיקתו משמשת כמקור עידוד, תמיכה ואישור למעשי ההתעללות הקשים שבוצעו במחלקה, כמפורט בחלק העובדתי של פסק דיני".
וכן: 
"סבורני, כי המעשים שבוצעו בחוסים, לגביהם הורשע מערער 2 , אינם מותירים כל ספק בדבר אופיים המשפיל, המבזה והאכזרי. יפים, בהקשר זה, דברי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, ב ע"פ – 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד( 2 ) 72 ( 2000 ), מהם הביא גם חברי: "הרואה מעשה התעללות יזהה אותו מיד בשל הסלידה שהוא מעורר, ובשל מאפייניו המובהקים האכזריות וחוסר – האנושיות המטביעים בו כתם מוסרי הדבק בו". דומני, כי אין כל צורך להיות רופא מומחה בתחום בו עסקינן, על מנת להתרשם כי מדובר במעשי התעללות חמורים ביותר, באוכלוסיה שאין מוחלשת ממנה, וכי הטיעון בדבר טיפול רפואי לגיטימי, הינו טיעון סרק, שמוטב היה אלמלא הועלה על ידי מערער 2 . למסקנה זו שותפים, כמובן, גם ההגיון והשכל הישר, כמו גם המוסר הפשוט והבסיסי, ואודה ולא אבוש כי המעשים היו כה חמורים בעיניי, עד כי היה בהם כדי להדיר שינה מכל אדם בעל מוסר ומצפון אנושי. נראה, אפוא, כי מערער 2 , כרופא מומחה בתחום זה, הבין, ללא כל ספק, כי קיים פסול רב במעשים אלו, ואין כל דרך להצדיק את הימנעותו מלפעול כדי להפסיקם, בתואנה כי מדובר בטיפול רפואי לגיטימי הולם".

בית הדין המשמעתי גזר על הפסיכיאטר דניאל מאיר בהסדר טיעון את העונשים:

א. נזיפה חמורה;
ב. פיטורים לאלתר (תוך הענקת מלוא הזכויות המגיעות על פי דין לנאשם)
ג. פסילה לצמיתות למשרד הבריאות.