אפרת שדה – דיוקן פרקליטה מורעלת
ביקורת חסרת תקדים על עו"ד אפרת שדה: ניסתה למנוע בכל דרך מהנאשם להציג ראיות מזכות, הילכה אימים על עדי הגנה ואף מסרה תשובה כוזבת
איתמר לוין, news1 , 12.08.2016
עו"ד אפרת שדה מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) ניסתה לפגוע בזכותו של נאשם להליך הוגן. זוהי קביעתה החמורה וכנראה חסרת התקדים של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, טלי חימוביץ.
לצפייה בהחלטת השופטת טלי חימוביץ הקלק כאן
חימוביץ זיכתה (יום ה', 11.8.16) את טספהמריים זרו בהרי, מהגר מאריתריאה, מאשמת חבלה בכוונה מחמירה, לאחר שקבעה שלא הוכח שהוא אשר פגע קשות במהגר אחר. חימוביץ מותחת ביקורת חריפה במיוחד הן על מחדלי החקירה של המשטרה והן על הדרך בה התנהגה שדה במהלך המשפט. היא הורתה להעביר את פסק דינה לעיונו של פרקליט המחוז, מומי למברגר.
לדברי חימוביץ, התנהגותה של שדה "מעוררת אי-נוחות גדולה. לכל אורך ההליך התנגדה התובעת בתוקף לכל בקשה שהגישה ההגנה, והקפידה קלה כבחמורה בכל עניין של פרוצדורה, זניח ככל שיהיה. גם כאשר ניתן היה לגלות מעט נדיבות, או למצוא דרך ביניים של פשרה, לא הסכימה התובעת לאף מהלך שהיה בו כדי לסייע לנאשם, ולו במעט, להוכיח את חפותו. התחושה הכללית הייתה, כי בא-כוח המאשימה מנסה לשבש את הגנת הנאשם ולמנוע ממנו לאתר ולהציג ראיות מזכות".
"באופן בלתי ראוי לחלוטין"
בנקודה זו מפנה חימוביץ להחלטתה בדיון שהתקיים ב-9.3.16. שדה ביקשה שלא לאפשר לסניגורית, עו"ד אורלי פרייזלר, להכניס לאולם עד כדי שיזהה עד אחר. חימוביץ אמרה לה: "התפקיד של התביעה זה לא לנסות לשבש את הגנת הנאשם. התפקיד של התביעה הוא להגן על האינטרס הציבורי, והאינטרס הציבורי הוא בין היתר שהעד הזה, שזו ההזדמנות היחידה שיש לנו לראות אותו ולדבר איתו, יזהה את הבן-אדם, אם הוא מכיר אותו או לא. אני לא מבינה איך אנחנו יכולים לחכות בשביל זה לפרשת הגנה.
"אני לא מבינה איך זה מפריע משהו לגבירתי. חוץ מאשר להפריע להגנת הנאשם, אני לא רואה שום סיבה. אני דוחה את ההתנגדות ואני גם מבקשת שגבירתי תקח לתשומת ליבה, כי זה לא פעם ראשונה שאני שמה לב לזה". חימוביץ התירה את שאלת הסניגורית, אך שדה התערבה: "רק שהעד ייצא לאחר מכן מהאולם". חימוביץ הגיבה: "סליחה, אני אחליט אם הוא ייצא או לא ייצא".
בפסק הדין מתייחסת חימוביץ לתקרית זו באומרה, כי שדה התנגדה "באופן בלתי ראוי לחלוטין". בהתנגדותה לא היה כל ממש מבחינה משפטית, והיא גם הייתה בלתי הוגנת, שכן היה ידוע שעד התביעה עומד להיות מגורש מהארץ בתוך ימים אחדים – כך שלא ניתן לדחות את זיהויו עד לפרשת ההגנה.
חימוביץ ממשיכה ומתארת כיצד סירבה שדה לאפשר לפרייזלר לעיין בתיק החקירה נגד מי שלטענת ההגנה הוא שהיכה את המתלונן, בנימוק שבחומר החקירה שבו אין כדי לסייע להגנתו של הברי. היה זה נימוק כוזב: "לאחר שנחשפתי בעצמי לחומר החקירה בתיק האחר, הסתבר לי, כי בתיק חומר חקירה בעל רלוונטיות רבה להגנת הנאשם", אומרת חימוביץ. "לטעמי, כל תובע סביר היה מאפשר להגנה לעיין בתיק, או בחלקים ממנו, ולא מסתתר תחת טענות פרוצדורה, רק כדי לשים מכשול בפני הגנת הנאשם". בשולי הדברים מורה חימוביץ ללמברגר לבדוק מדוע תיק זה נסגר מחוסר ראיות, למרות שלדעתה יש בו די ראיות כדי להעמיד לדין את אותו חשוד על התקיפה שיוחסה להברי.
"תובע סביר היה מסכים"
עוד אומרת חימוביץ, כי שדה התנגדה לבקשתה של פרייזלר לקבל מסמכים מהמשטרה, "מסמכים שעל פניהם לא מעוררים כל בעיה, לבד מחשיפת העובדה, כי לא בוצעו צעדי החקירה המתבקשים מאירוע כה חמור. מדובר במסמכים טכניים, ולמרות זאת נזקקנו לדיונים ארוכים ולהתנגדויות מייגעות, מקום שתובע סביר היה מסכים להן על אתר".
חימוביץ מתייחסת גם לדוח פעולה של שוטר, שלכל הדעות היה אמור להיכלל בחומר החקירה וכנראה בטעות לא הועבר להגנה. אבל "במקום להתנצל על כך שהמסמך לא נכלל בחומר החקירה, הערימה התובעת קשיים על ההגנה בדרכה לקבלת המזכר ולהצגתו בפני העד". ואילו על התנגדותה של שדה לשאלה בנוגע למצלמות האבטחה העירוניות, אומרת חימוביץ, כי מעבר לכך שלא היה לה כל יסוד משפטי, "היא מלמדת במובהק על הלך הרוח של המאשימה בתיק זה, ועל הניסיון למנוע בכל דרך מראיות מזכות לבוא בשערי בית המשפט".
שדה גם התנגדה לבקשתה של פרייזלר להבטיח שלא תעצור מסתננים שהם עדי הגנה, וכאשר העיד אחד מהם – ביקשה שדה לראות את אישור השהייה שלו. צעד זה "לא יכול להתפרש אלא כניסיון להלך אימים על העד ועל עדים פוטנציאליים", קובעת חימוביץ, המציינת גם ששדה נמנעה מבקשה דומה כאשר העידו מסתננים כעדי תביעה.
עוד מציינת חימוביץ את טענתה של שדה לפיה יש לייחס משקל מופחת לשלוש ראיות לזכותו של הברי – כאשר מדובר היה בעדויות של התביעה עצמה (עדויות של שני שוטרים וראיות מז"פ). חימוביץ מסכמת: "יש להצטער על כך שנציגת המדינה בוחרת לנהוג כך, בפרט כאשר מדובר באדם שמקורו בקבוצת אוכלוסייה מוחלשת, שממילא מתקשה להגן על עצמו בשל קשיי שפה ותרבות".
"קשר בין המעורבים לטיב החקירה"
כאמור, בפיה של חימוביץ גם ביקורת נוקבת על מחדלי החקירה של המשטרה, שכלל לא חקרה את התקיפה עד שמצבו של המתלונן התדרדר והוא נכנס לתרדמת. גם אז, הנחתה המשטרה את אחיו של המתלונן לאתר את התוקף במקום לעשות זאת בעצמה, והחלה בחקירה רק לאחר שהאח זיהה את הברי כתוקף. הלה טען שהתוקף היה אדם אחר, הבטב היילה. המשטרה ביקשה מהאחרון להגיע לחקירה, אך הוא לא עשה זאת. המשטרה גם המתינה חודש בטרם מימשה צו שקיבלה להוצאת נתוני תקשורת של היילה.
היילה אותר רק לאחר שהברי נעצר עד תום ההליכים, אך שוחרר ללא כל בירור. כאשר ניסתה המשטרה לאתרו שוב, נמסר לה שהוא במתקן חולות – והיא לא בדקה זאת. רק חודשיים מאוחר יותר, בעיצומו של המשטרה, נודע למשטרה במקרה שהיילה עצור במתקן סהרונים והוא הובא לעדות.
"אם אכנה את חקירת המשטרה 'רשלנית', אחטא לאמת", כותבת חימוביץ. "האמת היא, שהמשטרה הפרה את חובתה הבסיסית ונמנעה מחקירת אירוע אלימות קשה, עד שלב מאוחר ביותר כשכבר לא נותרה בידה ברירה. בכך גרמה לנזק ראייתי ולפגיעה בזכויותיהם של המתלונן והנאשם. גם כשהואילה המשטרה לפתוח בחקירת האירוע, עשתה זאת בחוסר חשק תוך גרירת רגליים, עד כי לא ניתן להשתחרר מהרושם כי קיים קשר בין זהות המעורבים בפרשה – עובדים זרים אפריקנים – לבין טיב החקירה".
חימוביץ מונה בזה אחר זה את המחדלים, על פני מספר עמודים, ואומרת שחלקם אף זיהמו את התיק. בין היתר התברר, כי הייתה זו שדה אשר הורתה לחוקרים שלא לחקור את היילה כחשוד, ואלמלא הוראה זאת – כך היה נחקר. דומה ש"לא היה באמת רצון מצד המדינה לתת מקום לגירסה אחרת, למעט הגירסה המרשיעה אותה הציגה", סבורה חימוביץ.
היא מסכמת: "חקירת המשטרה את האירוע, לאו חקירה היא, ופגעה בזכויותיהם של כל המעורבים. הפגיעה האנושה בראיות, בסמוך לאירוע, ולאחר מכן החקירה השטחית ובפרט ההימנעות מלרדת לחקר גירסת ההגנה, לא עשתה צדק עם המעורבים בתיק".
"באופן בלתי ראוי לחלוטין"
בנקודה זו מפנה חימוביץ להחלטתה בדיון שהתקיים ב-9.3.16. שדה ביקשה שלא לאפשר לסניגורית, עו"ד אורלי פרייזלר, להכניס לאולם עד כדי שיזהה עד אחר. חימוביץ אמרה לה: "התפקיד של התביעה זה לא לנסות לשבש את הגנת הנאשם. התפקיד של התביעה הוא להגן על האינטרס הציבורי, והאינטרס הציבורי הוא בין היתר שהעד הזה, שזו ההזדמנות היחידה שיש לנו לראות אותו ולדבר איתו, יזהה את הבן-אדם, אם הוא מכיר אותו או לא. אני לא מבינה איך אנחנו יכולים לחכות בשביל זה לפרשת הגנה.
"אני לא מבינה איך זה מפריע משהו לגבירתי. חוץ מאשר להפריע להגנת הנאשם, אני לא רואה שום סיבה. אני דוחה את ההתנגדות ואני גם מבקשת שגבירתי תקח לתשומת ליבה, כי זה לא פעם ראשונה שאני שמה לב לזה". חימוביץ התירה את שאלת הסניגורית, אך שדה התערבה: "רק שהעד ייצא לאחר מכן מהאולם". חימוביץ הגיבה: "סליחה, אני אחליט אם הוא ייצא או לא ייצא".
בפסק הדין מתייחסת חימוביץ לתקרית זו באומרה, כי שדה התנגדה "באופן בלתי ראוי לחלוטין". בהתנגדותה לא היה כל ממש מבחינה משפטית, והיא גם הייתה בלתי הוגנת, שכן היה ידוע שעד התביעה עומד להיות מגורש מהארץ בתוך ימים אחדים – כך שלא ניתן לדחות את זיהויו עד לפרשת ההגנה.
חימוביץ ממשיכה ומתארת כיצד סירבה שדה לאפשר לפרייזלר לעיין בתיק החקירה נגד מי שלטענת ההגנה הוא שהיכה את המתלונן, בנימוק שבחומר החקירה שבו אין כדי לסייע להגנתו של הברי. היה זה נימוק כוזב: "לאחר שנחשפתי בעצמי לחומר החקירה בתיק האחר, הסתבר לי, כי בתיק חומר חקירה בעל רלוונטיות רבה להגנת הנאשם", אומרת חימוביץ. "לטעמי, כל תובע סביר היה מאפשר להגנה לעיין בתיק, או בחלקים ממנו, ולא מסתתר תחת טענות פרוצדורה, רק כדי לשים מכשול בפני הגנת הנאשם". בשולי הדברים מורה חימוביץ ללמברגר לבדוק מדוע תיק זה נסגר מחוסר ראיות, למרות שלדעתה יש בו די ראיות כדי להעמיד לדין את אותו חשוד על התקיפה שיוחסה להברי.
"תובע סביר היה מסכים"
עוד אומרת חימוביץ, כי שדה התנגדה לבקשתה של פרייזלר לקבל מסמכים מהמשטרה, "מסמכים שעל פניהם לא מעוררים כל בעיה, לבד מחשיפת העובדה, כי לא בוצעו צעדי החקירה המתבקשים מאירוע כה חמור. מדובר במסמכים טכניים, ולמרות זאת נזקקנו לדיונים ארוכים ולהתנגדויות מייגעות, מקום שתובע סביר היה מסכים להן על אתר".
חימוביץ מתייחסת גם לדוח פעולה של שוטר, שלכל הדעות היה אמור להיכלל בחומר החקירה וכנראה בטעות לא הועבר להגנה. אבל "במקום להתנצל על כך שהמסמך לא נכלל בחומר החקירה, הערימה התובעת קשיים על ההגנה בדרכה לקבלת המזכר ולהצגתו בפני העד". ואילו על התנגדותה של שדה לשאלה בנוגע למצלמות האבטחה העירוניות, אומרת חימוביץ, כי מעבר לכך שלא היה לה כל יסוד משפטי, "היא מלמדת במובהק על הלך הרוח של המאשימה בתיק זה, ועל הניסיון למנוע בכל דרך מראיות מזכות לבוא בשערי בית המשפט".
שדה גם התנגדה לבקשתה של פרייזלר להבטיח שלא תעצור מסתננים שהם עדי הגנה, וכאשר העיד אחד מהם – ביקשה שדה לראות את אישור השהייה שלו. צעד זה "לא יכול להתפרש אלא כניסיון להלך אימים על העד ועל עדים פוטנציאליים", קובעת חימוביץ, המציינת גם ששדה נמנעה מבקשה דומה כאשר העידו מסתננים כעדי תביעה.
עוד מציינת חימוביץ את טענתה של שדה לפיה יש לייחס משקל מופחת לשלוש ראיות לזכותו של הברי – כאשר מדובר היה בעדויות של התביעה עצמה (עדויות של שני שוטרים וראיות מז"פ). חימוביץ מסכמת: "יש להצטער על כך שנציגת המדינה בוחרת לנהוג כך, בפרט כאשר מדובר באדם שמקורו בקבוצת אוכלוסייה מוחלשת, שממילא מתקשה להגן על עצמו בשל קשיי שפה ותרבות".
"קשר בין המעורבים לטיב החקירה"
כאמור, בפיה של חימוביץ גם ביקורת נוקבת על מחדלי החקירה של המשטרה, שכלל לא חקרה את התקיפה עד שמצבו של המתלונן התדרדר והוא נכנס לתרדמת. גם אז, הנחתה המשטרה את אחיו של המתלונן לאתר את התוקף במקום לעשות זאת בעצמה, והחלה בחקירה רק לאחר שהאח זיהה את הברי כתוקף. הלה טען שהתוקף היה אדם אחר, הבטב היילה. המשטרה ביקשה מהאחרון להגיע לחקירה, אך הוא לא עשה זאת. המשטרה גם המתינה חודש בטרם מימשה צו שקיבלה להוצאת נתוני תקשורת של היילה.
היילה אותר רק לאחר שהברי נעצר עד תום ההליכים, אך שוחרר ללא כל בירור. כאשר ניסתה המשטרה לאתרו שוב, נמסר לה שהוא במתקן חולות – והיא לא בדקה זאת. רק חודשיים מאוחר יותר, בעיצומו של המשטרה, נודע למשטרה במקרה שהיילה עצור במתקן סהרונים והוא הובא לעדות.
"אם אכנה את חקירת המשטרה 'רשלנית', אחטא לאמת", כותבת חימוביץ. "האמת היא, שהמשטרה הפרה את חובתה הבסיסית ונמנעה מחקירת אירוע אלימות קשה, עד שלב מאוחר ביותר כשכבר לא נותרה בידה ברירה. בכך גרמה לנזק ראייתי ולפגיעה בזכויותיהם של המתלונן והנאשם. גם כשהואילה המשטרה לפתוח בחקירת האירוע, עשתה זאת בחוסר חשק תוך גרירת רגליים, עד כי לא ניתן להשתחרר מהרושם כי קיים קשר בין זהות המעורבים בפרשה – עובדים זרים אפריקנים – לבין טיב החקירה".
חימוביץ מונה בזה אחר זה את המחדלים, על פני מספר עמודים, ואומרת שחלקם אף זיהמו את התיק. בין היתר התברר, כי הייתה זו שדה אשר הורתה לחוקרים שלא לחקור את היילה כחשוד, ואלמלא הוראה זאת – כך היה נחקר. דומה ש"לא היה באמת רצון מצד המדינה לתת מקום לגירסה אחרת, למעט הגירסה המרשיעה אותה הציגה", סבורה חימוביץ.
היא מסכמת: "חקירת המשטרה את האירוע, לאו חקירה היא, ופגעה בזכויותיהם של כל המעורבים. הפגיעה האנושה בראיות, בסמוך לאירוע, ולאחר מכן החקירה השטחית ובפרט ההימנעות מלרדת לחקר גירסת ההגנה, לא עשתה צדק עם המעורבים בתיק".
