מאיה מלצקי וטרינרית רצחה את הכלב של עו"ד שמואל יוסף שכתב לה שהיא יצור נתעב. היא הגישה נגדו תביעת לשון הרע ותלונה בלשכת עוה"ד שהשעתה אותו ל- 3 שנים וזכתה בתביעה

מאיה מלצקי וטרינרית רצחה את הכלב של עו"ד שמואל יוסף שכתב לה שהיא יצור נתעב. היא הגישה נגדו תביעת לשון הרע ותלונה בלשכת עוה"ד שהשעתה אותו ל- 3 שנים וזכתה בתביעה
Spread the love

מאיה מלצקי, וטרינרית עירונית מבאר שבע תפסה כלב בשם רינגו, ששייך לעורך דין שמואל יוסף, והמיתה את הכלב. בעלי הכלב הנרעש לא ידע נפשו מרוב צער וכתב לה שהיא יצור נתעב.  הוטרינרית הגישה נגדו תלונה בלשכת עורכי הדין, כי היא נעלבה. הבנתם את זה? היא השמידה כלב למוות, והיא עוד מתלוננת שנעלבה?

אין אדם נתפש בצערו. אבל ישראל היא מדינה של נקמנים ונקמות. בעלי הכלב חטף 3 שנות השעייה מהלשכה. גם איבד את הכלב היקר לו, וגם איבד פרנסה ל- 3 שנים. אנחנו לא מבינים את השופט אב"ד לשכת עוה"ד אמנון כהן.  הוא היה צריך לבטל את ההשעייה.  אז מה אם בעלי הכלב אמר למי שרצחה לו את הכלב שהיא יצור נתעב. זכותו לומר לה את דעתו. היא רצחה את כלבו. היא עובדת ציבור. שתלמד לחיות עם התוצאות של מעשיה. הורגת כלבים של אזרחים ועוד מתלוננת? עכשיו יהיה לעו"ד יותר זמן לתבוע אותה בתביעת נזיקין בגין רצח בעלי חיים והתעללות בחסרי ישע.

זה לא סוף הסיפור. מאיה מלצקי תביעה אותו גם בלשון הרע ועוד זכתה. ביזיון של פסק דין.  עכשיו הוא צריך לשלם למשמידת הכלבים 15,000 ש"ח. זה מה שפסקה השופטת אורית ליפשיץ. "אני קובעת כי האמור בסעיף 2 למכתב "יצור נתעב ועלוב" מהווה קללות וגידופים כלפי התובעת, השתלחות והשמצתה, ועונה על ההגדרה של לשון הרע". המלים בהן נקט הנתבע כלפי התובעת במכתבו אליה, הינן מלים בעלות מסר פוגעני ומבזה. כפי שעולה מהפניית התובעת, פירושן המילוני של מלים אלו הינו כלהלן: נתעב, משמעו- בזוי, מאוס, מבחיל, מעורר שאט נפש ומבחיל, מלחך פינכה משמעו מלקק צלחות ובהשאלה כינוי למתרפס. הפסיקה מכירה בגידופים כלשון הרע, וקללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים, צא וראה כי עסקינן ברצף של הכפשות אשר ביזו והשפילו את התובעת, יכול ושמו אותה ללעג וקלס בעיני חבריה ועמיתיה".

למעשה קללות זה לא לשון הרע. הוטרינרית הייתה צריכה לצפות שהיא תגרום עוגמת נפש לבעלי הכלב שאותו המיתה. אז אם הוא קילל אותה קצת זה טוב. זה שחרור קיטור. אחרי הכל על כלב לא יושבים שבעה.

השופטת ליפשיץ מוסיפה בחוצפתה: "המילים בהם נקט הנתבע כלפיה אינם יכולים לחסות תחת הגנה זו [של תום לב] היות ולא נאמרו בתום לב, אלא מתוך כוונה מודעת לפגוע , ועל כך יעידו בין היתר כתבי טענותיו של הנתבע, והתנהלותו והתבטאויותיו בפני, במועד הדיון, והיות וחרגו מהבעת דעה על התנהגות הנתבעת, או על אופייה ומעשיה , והפכו למעשה להשתלחות חסרת רסן אשר אין לה כל נפקות פרט להשתלחות עצמה. בין אם הדבר מהווה "הבעת דעה", ובין אם הוא מהווה "קביעת עובדה", הוא בגדר הכפשות, אשר אין בפרסומם כל עניין ציבורי, ועל כך כבר נפסק, כמוזכר וכמצוטט לעיל, כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי".

ראו גם באיזה שוויון נפש מתייחסת השופטת לכאבו של הבעלים של הכלב: "בהקשר זה יובהר כי טענות הנתבע על רצח כלבו, אין עניינן בתובענה שלפני, מה גם שלהערכתי לא הוכיח הנתבע, ברמת ההוכחה הנדרשת, כי הדבר אכן ארע בפועל. יתכבד ויפעל הנתבע בדרכים המצויות בחוק בכדי לחקור את האמת, וזאת עד שתנוח דעתו בנושא".

לפניכם פסק הדין בערעור על השעיית הרישיון לעריכת דין, ואחר כך פסק הדין של אורית ליפשיץ.

עמל"ע
בית המשפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
40311-11-15
10/01/2016
בפני השופט בכיר:  אמנון כהן
– נגד –
מערער:
שמואל יוסף
המשיבה:
לשכת עורכי הדין – מחוז דרום
עו"ד בני זיתונה
פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בבד"א 39/15 (עו"ד י' ננר, אב בית הדין והחברים עוה"ד מ' סיבל-דראל ור' גולן) אשר דחו את ערעורו של המערער על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום (אב בית הדין עו"ד י ' אוריין והחברים עוה"ד י' אבישור ונ' שפר). יחד עם זאת, הקל בית הדין המשמעתי הארצי בעונשו של המערער והעמידו על 36 חודשי השעיה, במקום 48 חודשי השעיה שהוטלו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי.

הרקע לקובלנה ולהכרעת הדין הינו מכתב שכתב המערער לווטרינרית העירונית ד"ר מאיה מילצקי, לאחר שכלבו של המערער בשם רינגו נתפס על ידי השירות הווטרינרי ומת בעת היותו בהסגר.

ביום 13.7.08 שלחה ד"ר מילצקי מכתב לנאשם ובו פרטי העניין ובתגובה, ביום 7.8.08, שלח המערער את תשובתו לד"ר מילצקי ובו כתב כדלקמן:

"את יצור נתעב ועלוב ואני מאחל לך ולכל אחד מבני משפחתך כי סופו יהא כסופו של רינגו, אנחנו עוד ניפגש בבית המשפט – תמסרי זאת לעלובי הנפש שאת פינכתם את מלחכת".

בטרם אדון בערעור לגופו, מן הראוי להעיר למערער, כי שקלתי לדחות את ערעורו רק בשים לב ללשונו הבוטה והשתלחותו חסרת הרסן בבית הדין הארצי למשמעת. כך, לדוגמה, כתב המערער בסעיף 5 לכתב הערעור כדלקמן:

"שגה בית הדין הארצי, בנסותו פעם אחר פעם, לעוות את פני המציאות ביפויה לטובת ביה"ד קמא ובהשחרתה לרעת המערער באורח המעמיד בספק את יושרתו".

בסעיף 7 לכתב הערעור הוסיף המערער וכתב כי בית הדין שגה "במכוון".

גם בעת הדיון בפני המשיך המערער להשתלח בבית הדין וציין, כי "ברור לגמרי מהדברים האלה שבית הדין לא הבין מה הוא כותב ובמה הוא עוסק… עינינו הרואות שאב בית הדין לא קרא את הפרוטוקול בכלל, ואם קרא את זה, קרא את זה כפי שקוראים עיתון".

למערער היתה גם טענה כלפי בית המשפט העליון, שהשעה אותו בעבר למשך 5 שנים.

יתירה מזאת, למרות שהמערער הושעה ממקצוע עריכת הדין, הוא מצא לנכון לחתום על כתב הערעור כעורך דין. (יצוין, כי השופטת התורנית בבית משפט זה דחתה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין). כאשר העיר ב"כ המשיבה על כך, "הסביר" המערער כי חתם כעורך דין "משום שטענתי היא שכל ההליכים שהתבצעו הן בבית הדין המחוזי והארצי הינם כאפס, כאילו לא נעשה הדבר…".

ומכאן – לערעור גופו.

המערער טען, כי נמנעה ממנו הזכות לחקירה נגדית של המתלוננת, הווטרינרית העירונית ד"ר מאיה מילצקי, וכי בית הדין הארצי למשמעת חרג מסמכותו כאשר הציג בפניו שאלות לעניין גרסתו. המערער המשיך וטען, כי ד"ר מילצקי רקחה נגדו עלילה, בדתה ראיות, והדיחה עדים.

במהלך הדיון הובא לידיעתי, כי נגד המערער מתנהל כתב אישום פלילי בבית משפט שלום בגין אי נקיטת צעדי זהירות, לאחר, שנטען, שכלבו נשך מישהו (זאת היתה הסיבה שד"ר מילצקי תפסה את הכלב באותו יום והכניסה אותו להסגר).

גם אני אפשרתי למערער להעלות באריכות מה את גרסתו, אך לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיעו שני בתי הדין למשמעת.

יהיו אשר יהיו נסיבות כתיבת המכתב, אין בכך כדי להצדיק את הביטויים החריפים שהעלה המערער כלפי ד"ר מילצקי, מכתב אשר הביא להרשעתו בעבירות שיוחסו לו בקובלנה דהיינו, סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א – 1961 בגין עשיית מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין וסעיף 53 לאותו חוק, לפיו על עורך דין לשמור על כבוד המקצוע של עריכת הדין ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.

אשר לטענת המערער לפיה חקירתו הנגדית הופסקה לאחר מספר מועט של שאלות, הרי שנקבע לא אחת, כי אף שהזכות לחקירה הנגדית הינה חשובה, הרי שאין היא גורעת מסמכותו של בית המשפט לנהל את ההליך שלפניו ולכוונו.

בע"פ 5329/98 אחמד דג'אני נגד מדינת ישראל (פורסם במאגרים מיום 3.2.03) נקבע כדלקמן:

"גם בהינתן חשיבותו של אמצעי דיוני זה, נתונים לבית המשפט הכוחות והסמכות לשלוט בהליכי המשפט ולכוונם, ובכלל זה גם להתערב בנסיבות מתאימות באופן החקירה הנגדית כאשר היא נערכת בדרך בלתי אפקטיבית ובלתי יעילה, ומקום שאין בה כדי לקדם את בירור האמת, והיא צורכת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך. כן רשאי בית המשפט להתערב בדרך ניהול החקירה הנגדית כדי להגן על שלומו וכבודו של עד נחקר לבל יושפל ולבל ייפגע וזאת תוך מודעות מתמדת לתכליותיה החשובות של החקירה הנגדית, וככל האפשר בלא פגיעה בה כמכשיר לגילוי האמת".

בית המשפט העליון חזר על הזכות להפסקת חקירה נגדית גם בעפ 6253/04 דוד דהרי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים ביום 26.4.07) וכך כתב כבוד השופט א' גרוניס (כתוארו אז):

"אכן, הזכות לחקירה נגדית הוכרה בישראל כזכות מן המעלה הראשונה אך חשיבותה אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט לנהלאת ההליך שלפניו ולכוונו. כבר נקבע כי חקירה מתמשכת שיש בה חזרה על שאלות שנפסלו או חזרה על שאלות שכבר נשאלו וניתנה להם תשובה או חקירה קנטרנית… עשויות להצדיק הפסקתן או הגבלתן בידי בית המשפט ואין לראות בכך פגיעה בזכות דיונית של נאשם".

כפי שציין בית הדין המשמעתי המחוזי, הרי שיש התבטאות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עו"ד במצב כלשהו (הדברים נכתבו על ידי נשיא בית המשפט העליון, מ' שמגר בבעל"ע 7/73 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו פ"ד כ"ח(1)679 בעמ' 724.

בית הדין המשמעתי המחוזי השעה את המערער לתקופה של 48 חודשים, אך, כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי הקל בעונשו והעמיד את עונש ההשעיה על 36 חודשים (יצוין כי אב בית הדין סבר כי יש להעמיד את עונש ההשעיה על 18 חודשים בלבד).

בשים לב להרשעותיו הקודמות הרבות של המערער, אינני רואה כי מדובר בעונש חריג המצדיק התערבות ערכאת ערעור,

מתברר, כי עונשי ההשעיה הקודמים שהושתו על המערער לא הרתיעו אותו מלשוב ולהתבטא באופן בלתי הולם, ובנסיבות העניין הכמות הופכת לאיכות.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו ומחייב את המערער בהוצאות הלשכה בסך 2,500 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים העתק בדואר.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ו, 10 ינואר 2016, בהיעדר הצדדים.

אמנון כהן, שופט בכיר

ועכשיו ללשון הרע – הוטרינרית גם תבעה פיצויים וזכתה ב 15,000 ש"ח.

ד"ר מלצקי ואח' נ' שמואל

בפני
כב' השופטת אורית ליפשיץ

תובעים:  .מסיה (מאיה) ד"ר מלצקי

נגד

נתבעים:  יוסף שמואל

פסק דין

מבוא

1. לפני תביעה לתשלום סך של 50,000 ₪ עפ"י חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965, (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), בטענה כי הנתבע פגע בשמה הטוב של התובעת, במשלוח מכתבו מיום 15.7.08 באמצעות מכשיר הפקס, למשרדיה במועצה המקומית עומר.

מיהות הצדדים

2. התובעת הינה רופאה וטרינרית, ומשמשת בין היתר כרופאה וטרינרית של המועצה המקומית עומר, ובתקופה נשוא התביעה, שימשה בתפקיד זה.

3. הנתבע הינו תושב המועצה המקומית עומר , אשר החזיק במהלך השנים כלב המכונה רינגו (להלן: "הכלב"), ואשר לגביו הוצא רישיון להחזקת בעלי חיים משנת 2007, ביום 18.1.07 , ע"י התובעת (ראה נ/2).

תמצית העובדות

4. ביום 12.7.08 התלונן תושב המועצה המקומית עומר, למוקד המועצה, שכלב תקף ונשכו. בעקבות תלונה זו, הגיעה התובעת למקום התקיפה, ושוחחה עם המתלונן, אשר הצביע על הכלב שתקף אותו. ראה לעניין זה האמור בסעיפים 3 ו-4 לתצהיר התובעת, ואשר לא הוכחש ע"י הנתבע.

5. בעקבות תלונה זו, נלכד והורדם הכלב הפוגע, על ידי התובעת, והועבר למתקן כליאה של המועצה המקומית עומר, לצורך העברתו לתחנת הסגר ביום המחרת. במהלך הלילה מת הכלב, מסיבות שאינן ידועות וטרם התבררו.

6. עוד באותו היום, ערכה התובעת בירור באשר לזהותו של הכלב. לטענתה, היא בדקה את זהות הכלב עם קורא שבבים, ובדיקתה העלתה כי הכלב התוקף, שייך לנתבע.

7. ביום 13.7.08 שוחחה התובעת טלפונית עם הנתבע ומסרה לו כי הכלב תקף את המתלונן, וכי במהלך שהותו בהסגר, נפטר.

8. במהלך שיחה זו, כך עולה, מסר הנתבע לתובעת כי מזה כחצי שנה, הכלב רינגו אינו ברשותו וכי הוא נמסר על ידיו לתושב תל-שבע. במהלך השיחה ניסה הנתבע לברר את סיבת מותו של הכלב, אולם התובעת לא מסרה כל פרטים בעניין, בין השאר בטענה כי הנתבע כבר אינו מחזיק בכלב מזה כחצי שנה.

9. בתאריך 15.7.08 שלח הנתבע לתובעת מכתב (מצורף לכתב התביעה כנספח א'- להלן: "המכתב") אשר בצידו הימני נכתב בהדגשה כלה לן:

"לכב'
ד"ר מאיה מילצקי
הרופאה הוטרינרית– המועצה המקומית עומר
באמצעות פקס 08-XXXX110".

המכתב נשלח באמצעות הפקס, בדף אשר שמו של הנתבע וכתובתו כעורך דין מתנוססים עליו, וזאת כמענה למכתב שנשלח אליו ע"י התובעת ביום 13.7.08.

10. האמור בסייפא של מכתב זה הינו נשוא התובענה שבפני.

11. במסגרת מכתב זה, שטח הנתבע טענותיו כלפי התנהלות התובעת בכל הנוגע לכלב רינגו, ובסייפא של המכתב, בסעיף 2, ציין את הדברים הבאים:

"…2. את יצור נתעב ועלוב ואני מאחל לך ולכל אחד מבני משפחתך כי סופו יהיה כסופו של רינגו. אנחנו עוד ניפגש בביהמ"ש. מסרי זאת לעלובי הנפש שאת פנכתם את מלחכת".

12. המכתב התקבל במועצה המקומית עומר עוד באותו היום, העתק המכתב אשר צורף לכתב התביעה נושא חותמת נתקבל של "המועצה המקומית עומר".

טענות הצדדים

13. לטענת התובעת, במהלך יום השבת ה-12.7.08, הכלב, העונה לשם "רינגו" והרשום על פי השבב על שם הנתבע, תקף תושב עומר. לאחר תקיפה זו, הוזעקה התובעת כווטרינרית של המועצה המקומית עומר למקום, על מנת לטפל במקרה. המתלונן הצביע על הכלב התוקף והתובעת נאלצה להרדימו ולהשימו בהסגר. לטענתה, במהלך שהייתו בתחנת ההסגר בעומר, מת הכלב, וזאת לטענתה לאחר שהתעורר מההרדמה, אכל ושתה. לטענתה, הכלב נשלח למעבדה בבית דגן, לצורך בדיקה האם חלה בכלבת. לטענתה, עוד באותו היום ניסתה להשיג את הנתבע על מנת לעדכנו בדבר, שכן קורא השבבים הראה כי הכלב שייך לנתבע, אך הדבר לא צלח בידה. לטענתה, למחרת נשלח על ידה , מכתב רשום אל הנתבע ובו צוין אירוע התקיפה ואחריותו של הנתבע כבעל הכלב, לאירוע זה.

14. עוד עולה מטענות התובעת, כי רק ביום המחרת הצליחה ליצור קשר טלפוני עם הנתבע, אשר מסר לה כי הכלב כבר אינו ברשותו מזה חצי שנה, שכן מסרו לבעלים אחרים מתל-שבע. לאחר שמסרה לו כי הכלב מת, החל הנתבע לחרפה ולגדפה, כך לטענתה.

15. לטענתה ביום 15.7.08 התקבל בלשכת ראש המועצה המקומית עומר, מכתבו של הנתבע אשר במסגרתו מתח ביקורת על התנהלותה בכל הנוגע לכלב רינגו ולמותו, ובסיפא שבו, בסעיף 2 , כך לטענתה, הוציא דיבתה ברבים. לטענתה, המכתב נשלח למכשיר הפקס של המועצה המקומית עומר והתקבל בפועל , בלשכתו של ראש המועצה.

16. הנתבע מכחיש את טענות התובעת. לטענתו, התובעת התנהלה באופן רשלני בכל הנוגע ללכידתו של הכלב. כמו כן, הכלב שנלכד על ידי התובעת ביום 12.7.08, כלל לא היה כלבו רינגו, אלא כלב אחר. לטענתו, התובעת אינה מהימנה, וזאת בלשון המעטה, שכן שינתה את מסמכי רישיון הכלב שכן בתחילה ציינה ברישיון הכלב כי הכלב אינו מסוכן ( ראה מסמך אשר צורף לתצהיר הנתבע), ולאחר מכן שינתה את זהותו ככלב מסוכן (ראה מסמך אשר צורף לתצהיר הנתבע), דיווחה למשטרה דיווחי כזב, שינתה הדיווח לגבי זהותו של הכלב (אמסטף/מעורב), ועוד.

17. לטענתו, התובעת לא עשתה כל מאמץ על מנת לאתרו בעת האירוע, ואילו היתה עושה כן היה נחסך כל עניין מותו של הכלב וזיהויו. לטענתו, הראיות שהובאו על ידו, מלמדות שע"פ הרישומים , הכלב שנלכד ואשר תקף את המתלונן, אינו כלבו, שכן כלבו מצוי היום בחיים (ראה כתב הגנתו).

18. הנתבע טען כי התובעת רצחה את כלבו רינגו ו/או את הכלב הפוגע, ללא כל סיבה והצדקה עניינית, וזאת רק על מנת לרצות את מעסיקה, ראש המועצה, אשר לנתבע ולו ישנו סכסוך קודם, אשר לטענתו, התובעת היתה מודעת לו.

19. לטענת הנתבע, המכתב נשוא התביעה הינו אמת מוחלטת, אינו עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק, וכל שכן אין במשלוח הפקס לתובעת באופן אישי כדי להוות "פרסום", כהגדרתו בחוק. כן טען הנתבע, שאף אם ייקבע שהמדובר ב"פרסום לשון הרע", הרי שקיימת לו הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 (4 ) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר לטענתו בהבעת דעה לגיטימית על התנהלותה והתנהגותה של התובעת, בתפקידה הציבורי כווטרינרית של המועצה, ולדבריו, "במיוחד לאור היותה רופאה האמורה להגן על חיי בעלי חיים ולא להמיתם- כפי שנתגלו באותה התנהגות…". זאת ועוד, הנתבע טוען כי לא היתה לו כל כוונת פגיעה או פרסום.

20. הנתבע אף טען כי בעת כתיבת המכתב, הוא היה שרוי במצב נפשי קשה וזאת לאור התנהלות התובעת לאורך כל הפרשה, לאור העובדה כי סבר באותה העת כי כלבו רינגו מת, כלב אליו היה מאוד קשור. לטענתו, הוא ערירי, ללא כל משפחה וכלביו הינם כל עולמו.

השאלות השנויות במחלוקת

21. הצדדים חלוקים בשאלה האם המשפט "את יצור נתעב ועלוב… מסרי זאת לעלובי הנפש שאת פנכתם את מלחכת", עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בס' 1 לחוק איסור לשון הרע והאם משלוח המכתב באמצעות מכשיר הפקס למספר שאליו נשלח, מהווה "פרסום" כהגדרתו בס עיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

22. ככל שייקבע כי דברים אלו מהווים לשון הרע, ומשלוח המכתב באמצעות הפקס מהווה פרסום, יש ליישב השאלה, האם המדובר בהבעת דעה לגיטימית כנגד איש ציבור, החוסה תחת הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 (4 ) לחוק איסור לשון הרע.

התשתית הנורמטיבית

23. "לשון הרע" מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או תאגיד בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע במשרתו או בעסקו של אדם; וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מינו נטייתו המינית וכו'.

24. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום לעניין לשון הרע, הינו כלהלן:

"…(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע…."

25. הוראות חוק איסור לשון הרע, קובעות מספר הגנות והקלות וכן וחזקות. כך, למשל, קיימים פרסומים מותרים שלהם הגנה מוחלטת, המעוגנים בסעיף 13 לחוק (כגון למשל פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, פרסום ע"י מבקר המדינה, שופט, וכיוב'),

סעיף 14 לחוק לשון הרע מעגן הגנה נוספת, היא "הגנת אמת בפרסום", הגנת "אמת דיברתי"- וזאת במידה והדבר הנאמר שפורסם היה אמת, והיה בו עניין ציבורי.

סעיף 15 לחוק מעגן את הגנת תום הלב- וזאת אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבות מסוימות, וזאת, בין היתר, כמפורט להלן:

"…במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו….
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות…".

26. נטל ההוכחה, כאמור בסעיף 16 לחוק, הינו על הנתבע, כאמור להלן:

"… 16 (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב…".
וכן:

"…(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15…".

27. חוק איסור לשון הרע מונה תרופות בגין הפגיעה, ובענייננו, סעיף 7א לחוק מאפשר לבית המשפט לפסוק לנפגע פיצויים, ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪, הוא הסעד אליו עותרת התובעת.

האיזון בין הזכות לחופש הביטוי לזכות לשם טוב

28. בענייננו, אם אכן עסקינן בלשון הרע, ואם אכן התובעת עונה על ההגדרה של "איש ציבור", אזי הסוגייה העומדת בפני בתובענה דנא טומנת בחובה, מחד גיסא, בין היתר, את הצורך לאזן בין חופש הביטוי של הנתבע, הטוען להגנה העומדת לו והקבועה בסעיף 15 (4) לחוק, לבין שמה הטוב של התובעת, ה יא הנפגעת, מאידך גיסא.

29. דומה כי אין חולק בין הצדדים כי התובעת עונה על ההגדרה של "איש ציבור", כמוגדר וכקבוע בחוק, וכי היא מאיישת תפקיד ציבורי של הווטרינרית במועצה בישוב עומר, וכי זהו מקום עבודתה ומשלח ידה.

30. הלכה פסוקה היא כי הבעת דעה על איש ציבור, הינה חיונית למשטר הדמוקרטי ומשכך יש להגן עליה. ב-ע"א 9462/04 , מורדוב נ' ידיעות אחרונות, קבע בית המשפט העליון, באחת מפסיקותיו המצוטטות ביותר, מפי כבוד השופט ריבלין כי-
"…במיוחד יישמר בית המשפט מפני הגבלת חופש הביטוי – והטלת אחריות בגין לשון הרע היא סוג של הגבלה – מקום שבו מדובר בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על אישי ציבור…".
לצד זאת, חידד בית המשפט והדגיש בפסק דין זה כי "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל" (כך בפסיקת כבוד השופט ריבלין, ע"א 9462/04).

זאת ועוד:

"הזרוע המילולית המשתלחת כואבת לעתים לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על ידי כבודו של האחר" (שם).

31. ב-ע"א 89-04 , יולי נודלמן נגד נתן שרנסקי, פסק בית המשפט העליון כי :

"…הגנת תום הלב הנוגעת להבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, מבטאת צורך באיזון מיוחד בין חופש ביטוי להגנה על שמו של אדם במסגרת השיח הציבורי. היקף ההגנה הניתן לאמירה הפוגענית, הנאמרת בגדרו של השיח הציבורי, רחב יותר מזה הניתן לפגיעה המצטמצמת לתחום עולמם של פרטים ביחסיהם ההדדיים. חזקת תום הלב בפרסום לשון הרע במסגרת השיח הציבורי נגזרת מהיחסיות המיוחדת של הערכים הנוגדים, שמעורב בהם יסוד דומיננטי של שיח חברתי (ענין בן גביר,פסקה 25). ביישמו את הגנת תום הלב בהקשר זה, יביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובין היתר, עד כמה הפרסום ברבים, תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע, היה נחוץ להשגת תועלת ציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע …"

32. כך, היא הנותנת, כי על אף החשיבות הרבה שייחס המחוקק להבעת דעה על נציגי ציבור ומתיחת ביקורת על התנהגותם ופעולותיהם, נפסק כי חופש ביטוי זה אינו בלתי מוגבל והחוק לא היתיר את דמם של אנשי הציבור, באופן שניתן יהא להשמיצם ולהשתלח בהם בשם חופש הביטוי. ועל כך ראה ב- ע"א 89-04 גם את הדברים הבאים:

"חרף כל אלה, המשקל המיוחד הניתן לחופש הביטוי במישור הציבורי אינו בלתי מוגבל. הוא נבחן על פי מהותו וטיבו בנסיבות המקרה. הוא נשקל מצד אחד, על פי מידת חשיבותו האמיתית לחופש הביטוי. מנגד, הוא נבחן על פי מהותה ומידתה של הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו של האדם. גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד ציבורי להפקיר לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעלת פקיד ציבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך ציבורי בעל חשיבות. החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב (על"ע9/87 עו"ד הופר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י מה(2) 586 (1991), 592; על"ע8838/00 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י נו(2) 169 (2001), 172-3; על"ע4743/02 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם,7.7.05)).

33. וכך, משהתוויתי את עקרונות היסוד העומדים בבסיס הדיון שלפני, בפסיקה ובחקיקה, אפנה לבחינת השאלה, האם קמה אחריות לפי חוק לשון הרע, בגין הדברים שנכתבו על הנפגעת, התובעת, במכתבו של הנתבע אליה.

דיון הכרעה

34. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שהובאו לפניי, בתצהירי הצדדים, שמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי במכתב נשוא התובענה מיום 15.7.08, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל, שכן האמור בסעיף 2 למכתב הנתבע, עולה כדי "לשון הרע", ובמשלוח המכתב באמצעות הפקס לתובעת, למען במשרדי המועצה המקומית עומר, מקום עבודתה, יש בכך משום "פרסום" של הלשון הרע.

35. כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה זה לא הוכיח הנתבע, כי פרסום לשון הרע, לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ולכן לא עומדת לזכותו הגנת תום הלב, והכול כפי שיפורט להלן:

36. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם באשר למשמעות של האמור כלפי הנתבעת במכתבו אליה: "יצור נתבע ועלוב…..".

37. אני קובעת כי האמור בסעיף 2 למכתב מהווה קללות וגידופים כלפי התובעת, השתלחות והשמצתה, ועונה על ההגדרה של לשון הרע כקבוע בחוק וכאמור בסעיף 1 לחוק הקובע כאמור כי
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו…".

38. המלים בהן נקט הנתבע כלפי התובעת במכתבו אליה, הינן מלים בעלות מסר פוגעני ומבזה. כפי שעולה מהפניית התובעת, פירושן המילוני של מלים אלו הינו כלהלן: נתעב, משמעו- בזוי, מאוס, מבחיל, מעורר שאט נפש ומבחיל, מלחך פינכה משמעו מלקק צלחות ובהשאלה כינוי למתרפס.
הפסיקה מכירה בגידופים כלשון הרע, וקללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים, ועל כך ראו בהרחבה
ב-"דיני לשון הרע", אורי שנהר, עמוד 131 ואילך.

39. צא וראה כי עסקינן ברצף של הכפשות אשר ביזו והשפילו את התובעת, יכול ושמו אותה ללעג וקלס בעיני חבריה ועמיתיה.

40. פרסום, לעניין לשון הרע, כמוגדר בחוק, הינו פרסום בין בע"פ ובין בכתב או בדפוס. כמו כן, רואים בין היתר כפרסום לשון הרע אם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

41. על גב המכתב נשוא התובענה מתנוססת חותמת "נתקבל" של המועצה המקומית עומר, וכעולה מהמסמכים שהובאו בפני, מספר הפקס על גבי המכתב ואשר אליו מוען המכתב, הינו מספר הפקס של המועצה המקומית עומר (ראה נספח א' לכתב התביעה). אין ספק כי משלוח המכתב לפקס', למחלקה הווטרינרית של המועצה המקומית, מהווה פרסום כהגדרתו בחוק, שכן המכתב , עשוי היה בנסיבות הענין, קרי שליחתו לפקס של המחלקה הווטרינרית של המועצה המקומית , להגיע לאדם אחר, זולת התובעת, כגון מזכירה, עובד אחר וכדומה.

42. הנתבע , כאמור, מפנה להגנות הקבועות בחוק, ולהגנה המנויה הסעיף 15 (4 ) לחוק, לפיה הפרסום הינו מותר, היות ועסקינן בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי, בשירות הציבורי.

האמנם עומדות לו לנתבע ההגנות הקיימות בחוק?

43. חוק איסור לשון הרע, זאת יודגש , אינו שולל את ההגנה על השם הטוב מאישי ציבור. החוק מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב (וראו סעיף 1 לחוק).

החוק מקנה הגנה לפרסומי אמת שיש בהם עניין ציבורי (סעיף 14- הגנת אמת בפרסום), וכן לפרסומים שהם בבחינת "…הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" (סעיף 15 לחוק- הגנת תום לב).

44. להתרשמותי ולהערכתי, לאחר שעיינתי במכתב נשוא התובענה ושמעתי הצדדים שהעידו בפני, אני קובעת כי אין בדברים שצוינו במכתב נשוא התובענה ובמלים הקשות אשר העלה הנתבע במכתבו לתובעת, בכדי לחסות, גם לא במאמץ רב, תחת הגנות אלו, ואבחן אותן לעומק:

הגנת אמת בפרסום

45. הגנת אמת דיברתי/אמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, כוללת שני יסודות: הראשון, כי "הדבר שפורסם היה אמת"; האחר, כי "היה בפרסום עניין ציבורי". איני מוצאת כי הדבר מתקיים בענייננו, שכן הביקורת שהוטחה בתובעת הינם דברי שטנה, השמצה והכפשה, אשר אינם מהווים ביקורת קונקרטית הנתונה לפרשנות, ואין כל עניין ציבורי בפרסומם.

46. המלים בהם נקט הנתבע כלפי התובעת במכתבו אליה , הינם בגדר רצף של השמצות מכוערות אשר אף קשה להעלותם על הכתב. אין בהם ולו דבר עם "עניין ציבורי", ואין בדברים אלו בכדי לשרת ציבור כלשהו או לחשוף מידע כלשהו בעיני הציבור.

הגנת תום לב

47. נתבע יכול שיזכה בהגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, אם יוכחו לבית משפט שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פרסם את לשון הרע בתום-לב, ו שניים, כי הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשרות הציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

48. האם זכאי הנתבע להגנת תום הלב, והאם ניתן לקבל את טענתו כי סעיף 2 למכתב מהווה הבעת דעה על איש ציבור? – אני קובעת כי התשובה לכך הינה, חד משמעית, לא.

אני קובעת כי לא עומדת לו לנתבע הגנת תום הלב ביחס להבעת דעה לגיטימית על התנהגות התובעת בתפקידה הציבורי כווטרינרית של הישוב:

המלים בהם נקט הנתבע כלפיה אינם יכולים לחסות תחת הגנה זו, היות ולא נאמרו בתום לב, אלא מתוך כוונה מודעת לפגוע , ועל כך יעידו בין היתר כתבי טענותיו של הנתבע, והתנהלותו והתבטאויותיו בפני, במועד הדיון, והיות וחרגו מהבעת דעה על התנהגות הנתבעת, או על אופייה ומעשיה , והפכו למעשה להשתלחות חסרת רסן אשר אין לה כל נפקות פרט להשתלחות עצמה. בין אם הדבר מהווה "הבעת דעה", ובין אם הוא מהווה "קביעת עובדה", הוא בגדר הכפשות, אשר אין בפרסומם כל עניין ציבורי, ועל כך כבר נפסק, כמוזכר וכמצוטט לעיל, כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי.

49. אמנם, זאת יודגש: המכתב כשלעצמו, ובכללותו, יכול להוות ביקורת על התנהלותה של התובעת שהינה ביקורת לגיטימית וראויה, וכל שכן כלפי אדם, הנושא במשרה ציבורית כדוגמת התובעת. כך הוא גם כמובן עצם משלוח המכתב. יתירה מכך, אף טענותיו של הנתבע במהלך הדיון, כי התובעת זייפה מסמכים, הטעתה את המשטרה, פעלה באופן לא ראוי כלפי הכלב הפוגע ועוד, טענות אלו הינן בגדר ביקורת לגיטימית ואף אם יש בהן כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת, הנתבע זכאי להשמיעה ולפרסמה, ועליו למצות את האפשרויות הקיימות בחוק בכדי לבדוק ולבחון מה בדיוק עלה בגורל הכלב, ולפעול לחקר האמת.

50. בהקשר זה יובהר כי טענות הנתבע על רצח כלבו, אין עניינן בתובענה שלפני, מה גם שלהערכתי לא הוכיח הנתבע, ברמת ההוכחה הנדרשת, כי הדבר אכן ארע בפועל. יתכבד ויפעל הנתבע בדרכים המצויות בחוק בכדי לחקור את האמת, וזאת עד שתנוח דעתו בנושא.

51. וכך, לצד ההגנה הקיימת בחוק להתבטאויות כלפי אנשי ציבור, ובהמשך לאמור לעיל, אני מוצאת כי הביטויים המצויינים בסעיף 2 למכתב, ואשר ביחס למשמעותם חלוקים הצדדים בתובענה זו, אינם מהווים הבעת דעה ו/או ביקורת ענייניים כלפי התנהלות התובעת בפרשת הכלב, והינם בגדר "לשון הרע", פשוטו וכמשמעו, אשר אינה חוסה תחת ההגנה , של ביקורת כלפי איש ציבור.

52. לפיכך, וכאמור לעיל, הדברים שנאמרו אינם מהווים "הבעת דעה" כהגדרתה בחוק, על התנהלותה של התובעת כווטרינרית של המועצה.

53. עוד יוער כי אמנם טוען הנתבע, להגנתו, כי הינו איש ערירי וכי הכלבים הינם כל עולמו (ראה כ תב הגנתו). עם כל האמפטיה וההבנה שבית המשפט מגלה למצוקתו וכאבו של הנתבע, אין בכך בכדי לספק גושפנקא לפגיעה ולביזוי האחר, ולהתבטאות קיצונית כפי שהתבטא.

נטל ההוכחה- סבירות הפרסום

54. סעיף 16 לחוק קובע כי היה והוכיח הנתבע שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

55. כפי שצויין לעיל, פרסום, לעניין לשון הרע, כמוגדר בחוק, הינו פרסום בין בע"פ ובין בכתב או בדפוס. כמו כן, רואים בין היתר כפרסום לשון הרע, אם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

56. כפי שצויין והוכח בפניי, על גב המכתב נשוא התובענה מתנוססת חותמת ה-"נתקבל" של המועצה המקומית עומר, וכעולה מהמסמכים שהובאו בפני, מספר הפקס על גבי המכתב ואשר אליו מוען המכתב, הינו מספר הפקס של המועצה המקומית עומר (ראה נספח א' לכתב התביעה).

57. משלוח המכתב בפקס למועצה, מקום עבודתה של התובעת, והמקום בו מצויים הן הממונים עליה, והן קולגות ומכרים של התובעת, עולה ללא ספק כדי פרסום, שלא בתום לב, כאמור בסעיף 16 לחוק.

58. על האדם הסביר, קל וחומר אם הינו עורך דין במקצועו, להניח כי משלוח מכתב באמצעות מכשיר פקס כללי, למספר הפקס של המחלקה הווטרינרית במועצה המקומית, יוביל לכך שהמכתב ימצא דרכו בנקל , לא רק לנמען לבדו אלא עלול למצוא דרכו אף ליתר עובדי המחלקה. לכן אני קובעת כי מדובר בפרסום על פי סעיף 2(ב)(2) לחוק, שכן "הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

59. ככל שהיה מעוניין הנתבע כי המכתב יגיע רק לידי התובעת, יכול היה לשלוח אותו אליה למייל האישי ו/או למסור אותו לידיה ידנית. אולם בעת ששלח אותו לפקס כללי, כאשר אין המדובר בפקס אישי או במחשבה האישי, אלא לפקס של המחלקה הווטרינרית, היה עליו להניח כי המכתב עלול למצוא דרכו לאנשים נוספים , זולת התובעת.

60. ועל כן, הנתבע לא הוכיח שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות בהן ביקר הוא את התובעת בתפקידה הציבורי, וכן לא הוכיח לפיכך שפרסם את דיבתה בתום לב.

61. יודגש כי הדברים נכונים בעיני הן ביחס לדרכי הפרסום והן ביחס לאמירות עצמן, אשר חרגו מתחום הסביר בנסיבות הקיימות, ועל כך ראה בהרחבה- ערעור אזרחי 5653/98, אמיליו פלוס נגד דינה חלוץ ורשת שוקן בע"מ, שם נקבע כלהלן:

"…פירושה של הוראת סעיף 16(א) לחוק, שעניינו חזקת תום-הלב, הוא זה שסבירותו של הפרסום אמורה לשקף את ההגנה הספציפית שהנתבע טוען לה בגדרי סעיף 15 לחוק. אין מקום לקבוע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפרסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) – על "תחום הסביר" שבה – רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15, ומתוך שהוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה, דומה כי נכון וראוי יהיה אם ייקבע כך: כשם ש"תחום הסביר" בסעיף 16(א)ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית שבה מדובר – ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה – כן יכול שיהיה דין אמת הפרסום, שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לעניין ויישקל משקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה (900א, ה – ו)…."

בענייננו הנתבע חרג אל מעבר למתחם הסבירות:

62. הפקס נשלח למקום עבודתה, המלים המפורטות בו היו גסות, עולבות, קשות ובוטות, ולמעשה, הנתבע כשל והוציא עצמו אל מחוץ לתחום הסביר בנסיבות של סעיף 15(4) לחוק. מכאן, כי לא עלה בידיו להוכיח – כהוראת סעיף 15 לחוק – כי עשה את הפרסום שעשה, בתום-לב.

63. על כן, בסופו של יום אני קובעת כי לשון הרע בה נקט הנתבע כלפי התובעת אינה יכולה לחסות תחת ההגנות הקבועות בחוק, וכי לא הרים הוא את נטל ההוכחה לכך שעשה הוא את הפרסום, בתום לב.

סוף דבר

64. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי האמור בסיפא של המכתב מהווה "לשון הרע" ומשלוח המכתב באמצעות מכשיר הפקס למחלקה הווטרינרית, מהווה פרסום כהגדרתו בחוק.

65. כמו כן, אני קובעת כי לשון הרע בה נקט הנתבע, אינה חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

66. נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובעת בסך של 15,000 ₪, פיצוי בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע , וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 4000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום ואם לא, הם י ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

67. זכות ערעור – כחוק.

ג'וליה טל

ג'וליה טל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.