סיפורה של נטע כהן שנמלטה בגיל 14 שנים מאימת משרד הרווחה – עדות נערה על טרור משרד הרווחה
קוראים לי נטע כהן. אני ומשפחתי עלינו ארצה מטורקיה בשנת 1996 כשהייתי בת שנה וחצי. אבא שלי ידע עברית גם מקודם בדיעבד, והוא גם בן אדם יותר מודע, אבל לאמא שלי לקח קצת יותר זמן ללמוד עברית והיא גם אישה יותר תמימה. אני ילדה להורים גרושים. הוריי התגרשו כשהייתי בת 11. גרנו בכרמיאל, בפריפריה. אני רוצה לספר לכם איך ברחתי מהרווחה לאבא שלי בטורקיה, שחזר לטורקיה זמן קצר לאחר הגירושין, ובעצם כך הצלתי את חיי.
אני היחידה מכל המבוגרים שטיפלו בי אז, שמימשה את זכויותיה כילדה. עד שברחתי, מערכת החינוך הפרו את הזכויות הללו בכל דרך אפשרית. הרווחה רצתה לעשות הפרד ומשול, וברצון רב הם עזרו להורים שלי במסמכי הגירושין, ואם כבר הם הכירו את ההורים שלי אז הם הציעו שכדאי שהילדה תבוא מידי פעם לרווחה, ליועצת, ותדבר ותוציא ושיש שירות פסיכולוגי, והתחלתי פעם בשבוע ללכת ליועצת כזו, סטודנטית לעבודה סוציאלית ברווחה. ברגע שעליתי לכיתה ז', בגיל 13, החליפו לי לעובדת סוציאלית נוער במשרד הרווחה, שקראו לה שרית פישל עבאדי, ושמבלי להכיר אותי בכלל, היא אמרה לי: "השנה אנחנו נטפל בנפש", ולפני הכל היא רוצה שאני אעבור בדיקה אצל פסיכיאטר, שזה דבר כללי, בדיקה כללית. כמובן שהופתעתי, אבל לא התנגדתי, כי לא חשבתי שיש סיבה להתנגד בתוקף, וחוץ מזה אנחנו כולם יודעים, שהטיפוס שיתנגד לבדיקה בתוקף זה בדרך כלל אנשים שיש להם מחלת נפש, כך אומרים. אז זה היה נראה רע, אם הייתי מסרבת לבדיקה. הסכמתי ללכת לבדיקה הפסיכיאטרית, כי היא אמרה שיסדרו תור. אחר כך גיליתי בדיעבד, שכבר סידרו את זה עם דיווח מהיועצת, שפעם הלכתי אליה לשיחה ואמרתי לה בדיוק לפני שיעור דאבל במתמטיקה כמטבע לשון "שאני מעדיפה למות ולא להיכנס לשיעור הזה". היא אמרה לי שהיא חייבת לדווח את זה.
מה בדיוק היא הייתה אמורה לדווח? שאני לא אוהבת מתמטיקה? ולמי בדיוק היא התכוונה לדווח את זה? לסגל המורים שלא הצליח לעשות דבר וחצי דבר שישפיע כנגד החרם שעשו לי בכיתה, כי הייתי נחשבת חנונית. מה הם יעשו לי? נו נו נו, כי אני לא אוהבת דאבל מתמטיקה? אז אמרתי לה שתדווח. אז היא דיווחה, אבל כנראה שלא לסגל המורים, אלא לרווחה, ובדיעבד גיליתי שהיא כתבה בדיווח שלה שכביכול נטע היא בעלת מחשבות אובדניות ללא תוכנית ושכביכול אמרתי ליועצת שאני מסתכלת על בניינים ברחוב וחושבת ומחשבת לעצמי אם הם מספיק גבוהים כדי למות אם קופצים מהם. אחרי כשבוע בערך סידרו לי את התור מהרווחה לפסיכיאטר ד"ר ויקטור חזנוב, נכנסתי לחדר שלו והוא התעסק בכמה מסמכים. חשבתי שאני אמורה לדבר על הבעיות שבשכבה, על החרם, על ההורים שלי, כי אמרו לי לספר את הבעיות שלי כמו שלכולם יש בעיות, לשפוך את הלב. לפני שהוא נתן לי לפתוח את הפה בכלל, הוא אמר לי במבטא רוסי כבד: "למה הרבצת לאמא?", אמרתי "סליחה, מעולם לא הרבצתי לאמא שלי, מה זה קשור". אז הוא שוב קטע אותי ושאל אותי: "למה ניסית להתאבד מגג הבניין בבית הספר?", אמרתי: "סליחה, אולי יש פה טעות, אתה קורא מתיק של מישהו אחר?", הוא אמר: "לא. אצלנו אין טעויות ואני יודע היטב מאיזה תיק אני קורא". אמרתי לו שלא נראה לי שזה אותו המקרה, כי אני אמורה לדבר איתו על החרם בכיתה, על הגירושין של ההורים, אז הוא קטע אותי ואמר לי "טוב, טוב, בסדר. אני נותן לך כדור. את חייבת לקחת אותו. זה מצב קריטי, את לא יכולה ללכת בלי הכדורים האלה". שאלתי אותו אם הוא מנסה לרמוז שאני חולת נפש, והוא אמר לי, אני מצטטת: "אני חושב שאת צריכה לנוח כמה ימים בבית חולים".
הוא אמר לי לצאת ולהכניס את אמא שלי פנימה. הם דיברו קצת, ואני אחרי 2 דקות נכנסתי לחדר. בדיוק תפסתי אותו אומר לאמא שלי "הבת שלך חולה. זה יהיה על אחריותך אם לא תקני את התרופה ולא תעמדי לה על הראש שהיא תבלע את זה, ולדעתי תרופה זה לא מספיק. היא צריכה אשפוז".
אמרנו עדיף כדור מאשפוז. יצאנו, ואחר כך הלכתי לדבר עם העובדת הסוציאלית שרית פישל עבאדי, אמרתי לה שהרופא שהיא כל כך היללה אותו בפניי, ושהיא אמרה שהוא מומחה לילדים ובן אדם נשמה, הוא תייג אותי כמטורפת, ושהוא אמר שאני צריכה להתאשפז בבית חולים בבית משוגעים.
היא אמרה לי שהבנתי אותו לא נכון, שהוא לא בדיוק הצליח להסביר את עצמו, כי גם העברית שלו לא משהו ושזה לא בית משוגעים, אלא מקום עם תרפיות, ואומנות ומקום לנוח בו, שיש שם מלא נערים בגילי ושאשאר שם מקסימום שבועיים.
מה שגיליתי בדיעבד, שפקיד הסעד יצחק מעוז, איציק מעוז דיבר עם אמא שלי ושיקר לה שקר גס שאני עליתי על גג של בית הספר והתכוונתי לקפוץ להתאבד, אבל התאספו מלא מורים ותלמידים ועצרו אותי ברגע האחרון והורידו אותי למטה. אחר כך גילינו שהדוח של הפסיכיאטר ד"ר ויקטור חזנוב, היה מועתק מילה במילה ממה שכתב פקיד הסעד יצחק מעוז. מילה במילה.
אז הוא אמר לאמא שלי שאם היא לא תחתום ואם יקרה לי משהו, זה יהיה על הראש שלה. שכנעו אותי ללכת רק לשבועיים במקום שנקרא היחידה להדרכת הילד בתוך המתחם של בית חולים נהריה. אמרו לי שחייבים להגיע לשם באמבולנס, כי אי אפשר להיכנס לשם בצורה אחרת. אחר כך גיליתי מילדים שזה שקר גס, כי הגיעו לשם בדרך פרטית או במונית, אז אני מניחה שרצו לעשות תפאורה כזו, של מקרה חירום. מביאים אותי באמבולנס למחלקה פסיכיאטרית.
זו מחלקה של בית מטורפים לכל דבר ועניין. במיוחד על חדר הקשירה, שקראו לו חדר חשיבה. יש קשירה למיטה ובמצבים מסוימים זריקת הרגעה, זה נועד לסיוע משמעת מוחלטת.
זה היה עונש למי שלא מציית למדריכים. ללכת ל"חדר חשיבה". ביום השני שהגעתי לשם רשמו לי תרופות רדזין 25 מ"ג פעמיים ביום. זו תרופה מאוד מסוכנת שנאסר הייצור והמכירה שלה באיחוד האירופי, שם היא נקראת מלרין.
אחר כך גם גיליתי בדוח שכתבו בהדרכת הילד, שיקרו גם על המינון, כי ידעו שזה מינון שאסור לתת ולילד בכלל לא, וכתבו שהמינון הזה בהדרגה. זה שקר גס. ביום השני נתנו לי 25 מ"ג פעמיים ביום.
כמובן שאין שם לא זכויות, לא פרטיות, שום צורה. עשו לי בדיקת דם בכפייה למרות שהתנגדתי. זו זכותי לסרב לכל בדיקה רפואית, אבל כשאתה ילד זה לא נחשב, כי מי ישמע אותך? כדי לבדוק שכשיצאתי לחופשת ראש השנה לשלושה ימים אם המשכתי לקחת את התרופות.
התקשרתי לעו"ס שרית פישל עבאדי, אמרתי לה ששבועיים חלפו ושהיא אמרה לי שאני אוכל לחזור הבייתה. היא אמרה שזה מה שהיא התכוונה לעשות, אבל הרופאים אומרים שצריך יותר, אז אין מה לעשות, צריך יותר. היא התחייבה, לקחה אחריות, הבטיחה לי שאני אוכל לצאת אחרי שבועיים. בקיצור, היא רימתה אותי ולא לקחה אחריות.
האשפוז נמשך חודשיים וחצי – שלושה חודשים, ושלושה שבועות לפני השחרור חשבתי שאני חוזרת הביתה, אז עבר במסדרון ראש המחלקה להדרכת הילד, ד"ר מרסלו שפיץ, שאגב יכול להיות שהשם מוכר לכם, הוא הואשם בהטרדה מינית של נער מטופל. אתם יכולים לחפש בגוגל ד"ר מרסלו שפיץ.
הוא אמר לי שאחרי האשפוז אני עוברת ישר לפנימייה. אמרתי לו שאני לא רוצה פנימייה, שדי כבר, אחרי חודשיים וחצי אני רוצה לחזור הביתה. זה לא שינה לא בכלל זה שאני רוצה או לא רוצה. הוא קטע אותי ואמר לי: "כדאי לך מאוד ללכת בטוב, כי אחרת פקיד הסעד שלך איציק מעוז, יעשה לך צו ויקח אותך בכוח לפנימיה".
אחרי הדרכת הילד, עברתי לפנימיית הרדוף שהיא אנטרופוסופית. המראה החיצוני פסטורלי, אבל שלא יעבדו עליכם. מדובר בכת. כופים על הילדים לחיות לפי "מה שיוצא אני מרוצה", וחייבים לחיות לפי זה. אפשר גם לכפות עליהם את זה, כי אלו הם החוקים והם קטינים, ואין ברירה.
הדבר היחיד שהיה אנטרופוסופי בפנימיה הזו שהאוכל שלהם היה אורגני, אבל אם היינו עושים פן, או מתאפרות המדריך היה אומר: "אוי, איכס, זה לא טבעי".
זו פנימייה צמחונית בכוח. הכל אורגני, אבל תרופות ממשיכים לתת. הם בעד כימיקלים. כל פעם לפי הטרמינולוגיה שלהם, כשהייתי עושה "בלאגן", ואומרת להם שאני לא רוצה להיות שם, אז הם היו לועגים ואומרים "מה, בבית גן עדן?" והיו יורדים על המשפחה שלי, והיו אומרים "אמא שלך ככה", היו מעבידים אותנו בעבודת פרך והיו קוראים לזה תורנויות.
במקום לנוח ביום חופש, היו מחייבים את הילדים לעשות את כל עבודות הניקיון של הבית הענק הזה, שזו עבודה של המדריכים. ואם חס וחלילה הילד יחליט להעז לא לנקות, אז צורחים עליו שיקום, ושופכים עליו גם מים, וצורחים עליו שלא יחשוב שהוא יוכל להתבטל. היו מעירים אותנו בבוקר בצרחות. ככה מעירים אותנו בצרחות בשעה שש בבוקר. מי שלא היה מתעורר תוך 5 דקות אז היו שופכים עליו דלי מים.
איציק מעוז פקיד הסעד רצה מראש לעשות צו שיכריח אותי להיות בפנימיה, כי הוא רצה שיהיה לו צו שנותן לו כוח לקחת אותי לפנימיה בכוח. איציק אמר לאמא שלי, שהוא ילך לבית המשפט לעשות את הצו. הוא אמר לה "הכי טוב שרק את ואני נלך, שנטע לא תבוא ואל תספרי לה". הוא סיפר לה שצו זה משהו שהוא טוב, שאף אחד לא יוכל לגרש אותי מהפנימיה לרחוב. הוא שכנע אותה שצו זה משהו שמגן עלינו מהפנימיה.
אמרתי לאמא שלי שאני אבוא לדיון, והוא כתב בכתב Bold "לא להזמין את הקטין לדיון". אמרתי למדריכים שאני רוצה ללכת לדיון, וגם שם אמרו לי שאיציק מעוז מנסה להגן עלי מפני אמא שלי. תלכי לדיון, אבל תהיי בעד הצו. אז הנהנתי להסכמה, כדי שלא ישימו לי רגל שאלך לדיון.
איציק איחר לדיון בבית המשפט ב- 25 דקות. הוא חשב שיסגור דיל בעשר דקות. כשהוא ראה אותי יושבת עם אמא שלי הוא הופתע ואמר "למה טרחת? אני ואמא שלך היינו מסדרים הכל". כשנכנסנו לשופטת היאם קרווני, אמרתי שאני לא חושבת שיש מקום להוציא צו, כי אין פה התנגדות. אז איציק מעוז הציע "נכריז עליה כעל קטינה נזקקת". כששאלנו מה זה קטינה נזקקת, הוא הסביר שיש על הפנימייה הזו השתתפות, שההורים צריכים לשלם 300 ש"ח בחודש, ואמא שלי כמובן לא יכולה לממן את זה, אז אם מכריזים עלי בתור נזקקת, התשלום מבוטל, המדינה משלמת.
אף אחד לא טרח להסביר לי, כולל השופטת, שלצו נזקקות יש החלטות מרחיקות לכת.
עו"ד יוסי נקר: שיש חובה על השופטת להסביר את זה.
לא הסבירה.
עו"ד יוסי נקר: גם הנשיאה גלית מור ויגוצקי, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה, באף תיק שהיא מכריזה נזקקות, היא לא מסבירה להורה מה זה צו נזקקות.
למה שהיא תסביר אם לא משתלם לה? השופטת היאם קרווני בית משפט השלום לנוער קריות, אז כתבו משהו מאוד מוזר בפרוטוקול. ההחלטה, בגלל שאין בעיה עם שיתוף פעולה של הילדה עם הרווחה, אין צו אבל מכריזים עלי כקטינה נזקקת. פברקו משהו. יצאנו מהדיון בדצמבר 2008, והחליטו שהנזקקות תקפה לשנה, ואז אני חושבת שהם מחדשים אוטומטית גם בלי דיון.
אני יצאתי בהרגשה של ניצחון שמנעתי מאיציק מעוז לעשות לי צו בבית משפט. אחרי חנוכה, חזרתי לפנימיה, וכל יום במשך שעתיים הייתי בוכה לאמא שלי בטלפון שאני רוצה לחזור הביתה, אבל כל כך הפחידו אותה שהיא לא הייתה מסוגלת לעשות דבר. בחופשת פסח החלטתי לברוח, זאת אומרת החלטתי לצאת לחופשת פסח בלי לחזור. דבר אחד הייתי חייבת לעצמי, שבשום אופן לא אכנע ולא אחזור, כי אם אחזור לא יוציאו אותי יותר לחופשות. היה לי כדור אחד לירות בו. אז יצאתי. ארזתי כמה שיותר, והגעתי הביתה בחופשת פסח. אמרתי לאמא שלי שאני לא חוזרת לשם יותר, והיא נורא פחדה. היא אמרה שאולי יתרגזו. אמרתי לה: "אתך או לבד, אני הולכת עם זה עד הסוף". בדיוק בסוף חופשת פסח הלכתי לבית הספר הקודם שהייתי לומדת בו בכרמיאל. הלכתי להירשם והיועצת אמרה לי שהיא לא יכולה לרשום אותי בלי לקבל אישור של פקיד הסעד איציק מעוז. היא התקשרה אליו והוא אמר "בשום אופן לא".
היא אמרה לי שאיציק מעוז, הוא החוק בפני עצמו, ושגם אם יש לי פרוטוקול של בית משפט שאומר שאין צו, אם איציק מעוז בא ואומר שיש צו, אז הוא החוק והפרוטוקול לא נחשב והיא לא יכולה לרשום אותי.
לא רציתי להיות הצודקת שהיא לא חכמה מה שנקרא, אז צ'אנס אחרון, הלכתי למשרד של איציק מעוז ברווחה.
אמרתי לו: "אתה שלחת אותי לגיהינום". הוא אמר לי: "מה פתאום? אל תדברי כך. יש מקומות הרבה יותר גרועים".
אמרתי לו שאני בשום אופן לא חוזרת לפנימיה. לא יעזור.
כשהוא הבין כמה שאני אסרטיבית הוא הציע לי הסכם שאני אסיים את השנה, ובסוף השנה הוא ישב עם העובדים הסוציאליים והם יחליטו אם אפשר שאחזור הביתה. אמרתי לו: איזה מן הסכם זה? איזו מן עסקה זו? אני מחויבת קודם כל לחזור. אעשה את הצעד שלי ואחזור זמנית ואתה תחליט לפי מה שבא לך, אם אתה תעשה את הצעד שלך או לא.
יצאתי מהמשרד בידיים ריקות והבנתי שאני חייבת לצאת מהקופסה. אי אפשר להיות ילדה טובה. החלטתי שלפני שתבוא אלי משטרה הביתה, שאני חייבת לצאת מכרמיאל. הלכתי לסיוע משפטי ואמרו לי לקחת את התיק לידיים. קיבלתי תיק עבה ולמרבה הפלא הדוחות היו מועתקים בלי שינוי של אות או פסיק. אחד מהם היה עם כותרת דוח פקיד סעד, אחד מהם היה עם כותרת דוח פסיכיאטרי, אחד מהם מהפנימייה, ולא הייתה להם בעיה לשקר ולתפור תיק אפילו בפרטים האינפורמטיביים, איפה גרתי ואיפה נולדתי לא היה להם אכפת לשקר ולכתוב לא נכון, כי עד כדי כך קל להם.
הפקידה הממיינת בסיוע המשפטי, כשאמרתי לה שאני רוצה להגיש תלונה ולצאת מהפנימייה, היא שאלה אותי בגסות: "למה את רוצה לצאת מהפנימייה?"
אמרתי לה "אני צריכה סיבה מיוחדת לצאת מהפנימייה? להיות בפנימיה זה הברירת מחדל? לא לגור עם ההורים בנחת עם חיי משפחה?".
אז היא כתבה במכתב תלונה שלי שאני רוצה לצאת מהפנימייה כי לא בכבוד שלי להיות בפנימיה, כי יש שם חוקים.
הציון הכי נמוך שלי היה במתמטיקה 85.
היה אמור להיות דיון בעניין, מינו לי את עו"ד עמית לוי, שמשמש באופן קבוע אפוטרופוס לדין בחיפה שמשתף פעולה עם הרווחה. הוא רצה שאחזור לפנימיה.
דרך מכרים הכרתי את פרופ' אסתר הרצוג, שאמרה לי שאני לא היחידה שסובלת מטרור משרד הרווחה.
בגלל שהעורך דין היה מאוד חלש בגישה שלו, לא יכולתי ללכת לדיון, כי פחדתי שלא יסכימו להחזיר אותי הביתה, ואיבדתי תקווה מהסנגוריה הציבורית וגם ממערכת המשפט. הבנתי שבישראל שכבר לא יהיה לי עתיד. אמרתי לאבא שלי שגר בטורקיה, שאת כרטיס הטיסה שאמור היה לקנות לי שאבקר אותו בחופש, אמרתי לו "אבא, תקנה את הכרטיס לכיוון אחד". שזה אומר שאני לא מתכוונת לחזור לארץ.
אז הוצאתי קודם בקונסוליה, כי יש לי אזרחות טורקית, הוצאתי דרכון בשגרירות, ויומיים לפני הטיסה, כשהכרטיס כבר נקנה ל- 7/7/2009, גיליתי שכדי לצאת מהארץ, אני חייבת גם דרכון ישראלי, ודרכון ישראלי, אז , היו יכולים להוציא אותו רק בעיר שאתם רשומים בכתובת הרשמית, שזו כרמיאל.
לא ידעתי מה לעשות, ואני חייבת לטוס. פחדתי לחזור לכרמיאל, כדי שלא אתקל באיציק מעוז שהוא יצא להפסקת צהריים. התקשרתי לפרופ' אסתר הרצוג ושאלתי "מה לעשות?".
היא אמרה לי: "אל תדאגי. במקרה, בדיוק מחר, הרווחה בשביתה עד השעה 14:00 בצהריים". הייתה להם שביתה על הרעת תנאים, שאין להם מספיק סמכות, אין להם מספיק תקציב ואין להם מספיק משכורת.
אז הלכתי בבוקר למשרד הפנים בכרמיאל, זה שיחק בשניות, כי היו צריכים אישור מאבא שלי, וממש ברגע האחרון, בשעה 12:00 ביום שבו לא עבדו אחר הצהריים, ברגע האחרון הצלחתי לקבל את הדרכון. הטיסה שלי, התאריך שלה היה 07/07/2009, תאריך הנפקת הדרכון ההוא היה: 06/07/2009. עד הרגע האחרון, עד שהמטוס היה באוויר, אף אחד מאיתנו לא יכול היה לנשום לרווחה. אפילו כשהיינו בנמל התעופה והודיעו שיש עיכוב בטיסה של 45 דקות שזה דבר נורא רגיל, היה לי את הפחד שאולי מעכבים את המטוס, שזה בגלל שהשם שלי רשום ברשימת הנוסעים. רק שכבר היינו באוויר, במצב שזה לא המראה, רק אז באמת, ידעתי שניצלתי וזה באמת נגמר.
הגעתי לטורקיה ואבא שלי לקח אותי לנמל התעופה. כשהגעתי אליו הביתה, חשבתי שזה זמני, שאולי יהיה משהו, היה קשה להאמין שמהיום והלאה יהיו לי חיים נורמטיביים ובעיות נורמליות.
זה מה שרציתי בעיות נורמליות. אז נרשמתי לבית הספר. התחילו להיות לי בעיות נורמליות. היה לי בעיות במבטא, אבל המורה לטורקית שם ראתה אותי בתור פרויקט, והתאמצתי וזה באמת הצליח. רציתי להתקדם לפקולטה לתקשורת ללמוד תואר בעיתונאות, והצלחתי.
עכשיו סיימתי תואר ראשון בתקשורת, ואני מאחד עשר מייסדים של עמותה שהקמנו בטורקיה נגד כפיה דתית. מה שאני מנסה להגיד פה, שאני פעילה באופן פוליטי ואני כבר לא עם הבעיות של בריחה מהרווחה. אני לא חיה את זה. יש עוד בעיות. בעיות נורמליות ואני מתעסקת עם זה ביום-יום. הקמתי עסק לתרגומים, משרד תרגומים. אני בת 20 ואני מפרנסת את עצמי, אני משכירה דירה משלי. כך היה אמור להיות, גם בארץ, אם לא הייתה הרווחה. קרה בדיוק מה שחשבתי שיקרה, אבל בטורקיה, וזה רק בגלל שיצאתי מהקופסה שכבר הבנתי שזה לא טוב שמה שהממסד אומר לכם שצריך להיות צייתנים.
במצב של ישראל היום, צריך להביט על המערכת בסקפטיות. אתם יודעים למה? כי סקפטיות היא קודם כל ענווה, ודבר שני חשוב מכל, אין לה אינטרסים. ככה צריכים לדעתי להיות גם קשרים ביורוקרטיים וגם קשרים בין אדם לחברו.
