חיים ביאור יחצן דה מרקר: פרופוגנדה שקרית לאגף הסיוע המשפטי ונשותיו שפוגעות ללא רחמים באימהות וגברים גרושים
לפנינו כתבה תדמית מיוחצנת של חיים ביאור, שמסמא את עיני הציבור, ומפיץ רעל ושקרים.
הכתבה מנסה לצייר את הלשכה לסיוע משפטי של משרד המשפטים כארגון הדואג לייצוג המשפטי של החלשים בחברה. אחראית על ארגון הפשיעה הזו, היא קארן אמיגה שוורץ. אחראית עליה היא מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, מינוי כושל של ציפי לבני במסגרת העדפת נשים מתקנת. פלמור הייתה פקידה זוטרה במשרד המשפטים שעסקה בחנינות. שלחו לה בקשות חנינה והיא העבירה אותם לנשיא. צינור להעברת ניירת, ואת הצינור הזה לקחה ציפי לבני והעמידה בראש כל משרד המשפטים, ללא כישורים וללא יכולות משפטיות מבריקות.
שתי הנשים הללו, קארן אמיגה שוורץ ואמי פלמור הפכו את הסיוע המשפטי לסיוט הכי גדול של אזרחי ישראל. נתחיל עם האמהות שמשרד הרווחה חוטף להן ילדים. הסיוע המשפטי מערים להן כל קושי אפשרי כדי למנות להן עורכי דין שייצגו אותן בבתי המשפט לנוער. הסיוע המשפטי מתעכב בהחלטה, ועד שהוא מחליט, המשפט כבר התקיים בלי העו"ד והילדים כבר נלקחו למוסדות. משם הילדים כבר לא יחזרו כי הסיוע המשפטי גם מממנה אפוטרופסים לילד, שזו הקטסטרופה הכי גדולה לנשים החלשות.
האפוטרופוס לקטין הוא בדרך כלל עורכת דין כושלת שלא יכולה למצוא לקוחות. היא מקבלת 1,050 ש"ח לחודש, כלומר 12,600 ש"ח לשנה עבור הופעה אחת או שתיים בבית המשפט. כמובן שהאינטרס שלה הוא שהילדים יהיו בפנימיות כי אז היא מקבלת כסף. אם הילדים יוצאים מהפנימיות, האפוטרופסית לא מקבלים כסף. כך נוצר מצב שבבית המשפט כולם רוצים להכניס את הילדים לפנימיות. השופטים הם חותמות גומי של הרווחה. העו"ס לחוק נוער מחוייבות למלא את הפנימיות בסחורה, והאפוטרופסית כי רק כך היא מקבלת כסף.
את מחלקת הרווחה בסיוע המשפטי מנהלת לידיה רבינוביץ, פמיניסטית שהיא עצמה בוגרת משרד הרווחה, והסיבה שהיא בעד הרווחה ונגד האימהות, היא כי היא מחוייבת להזרים פרנסה לחברותיה ממשרד הרווחה. לכן היא כופה על האפוטרופוסיות הללו הכשרות מטעם משרד הרווחה המלמדים את האפוטרופוסיות איך להילחם בהורים, כאילו בשם הילדים.
מדיניות מחרידה של הוצאת ילדים מהוריהם והשמתם בפנימיות. עורכי הדין שהסיוע המשפטי נותן לנשים מוכרים את הנשים, ואומרים להן לוותר על הילדים.
לידיה רבינוביץ, ציר הרשע באגף לסיוע משפחתי. היא משוכנעת שכאשר משרד הרווחה רוצה לחטוף ילדים לפנימיה, חייבים להכניס את הילדים לפנימיה, או אומנה. היא זו שממנה אפוטרופוסיות לדין שפועלות נגד האמהות ואומרת לשופט שהילדים חייבים לצאת לפנימיה.
לידיה רבינוביץ הנחתה את כל עורכות הדין של הסיוע לשתף פעולה עם משרד הרווחה בחטיפת ילדים. מי שלוקחת עו"ד מהסיוע יכולה לשכוח מהילדים שלה. את התודות על הביצוע יש למסור ללידיה רבינוביץ.
אם לא די בכך, כאשר מדובר בתיקי גירושין, כל נשות הסיוע המשפטי פותחות את כל חרצובות הגיהינום נגד הגבר והן מחוייבות להשמידו כלכלית, פיסית, מנטלית ובכל דרך אפשרית. הן פותחות אין ספור תיקים, מעודדות תלונות סרק, מחייגות למשטרה לסלק את הגבר מהבית, ופשוט ממיטות הרס וחורבן. נשות הסיוע המשפטי השמידו עשרות אלפי גברים במדינת ישראל.
מדובר בארגון כושל שפוגע והורס משפחות, ומזרים הון תועפות לעורכי דין כושלים וחדלי אישים לפגוע בהורים כדי לייצר כסף. את מירב המשאבים משקיעה קארן אמיגה שוורץ במלחמה נגד ההורים: נגד האימהות כדי להוציא להם ילדים לפנימיות, ונגד הגברים כדי שנשותיהן יחסלו אותם, ויגרמו להם להתאבד. אבל כאשר מדובר במלחמה נגד רשויות המדינה, שאז הכוחות אינם שווים כי למדינה יש הרבה יותר כסף, והרבה יותר עורכי דין כדי להילחם, אז הסיוע המשפטי פתאום חסר אונים. אז כל מי שמבקש סיוע מקבל מכתב שאין סיכויים משפטיים להצלחת התביעה או העתירה.
אילולא חיים ביאור היה כתב זבל, הוא היה יוצר כתבה מאוזנת. מראיין את נפגעי הסיוע המשפטי, הנשים והגברים. נותן קול לקולות המחאה. במקום זה קיבלנו כתבה מחורבנת של יחצ"ן, וכל שנותר לקוות שגם הוא יחוש שכול כאשר בני משפחתו יילקחו ממנו בהליך גירושין.
הפה של השקופים: "שרי אריסון יכולה להתמודד בכוחות עצמה, עם סוללת עוה"ד הכי יקרה, מול כל צרה"
האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, שמעטים יודעים את תכלית קיומו, מסייע לחלשים ביותר למצוא צדק מול גופים או אנשים שניצלו אותם ■ עורכת דין באגף: "יש סיפוק גדול כשאת מצליחה לשנות את מאזן הכוחות ולהקים על הרגליים את מי שדיכאו אותו".
בקיץ 2005 נחתה בישראל א', שנולדה וגדלה בכפר באזור נידח במזרח הודו. אחיה סידר לה את כל מסמכי הנסיעה וסיפר לה שתעבוד בניקיון של בית בישראל. בנתב"ג המתין לה המעסיק, שהגיע לקבל את פניה יחד עם אשתו ממוצא הודי. הזוג לקח את א' לביתם שבאחת השכונות המהודרות במרכז הארץ. היא קיבלה חדר מגורים קטן עם טלוויזיה ונאמר לה שהיא הובאה לישראל כדי לטפל באמו של הבעל, שבידה היתר להעסקת עובד זר בסיעוד.
מהר מאוד גילתה א' שהיא נדרשת לעבוד בסיעוד ובניקיון במהלך כל היום ובכל אחד מימי השבוע. דרכונה הוחרם והוחזק בידי מעסיקה, נמנע ממנה להשתמש בטלפון הנייד, היא לא קיבלה ימי חופשה ונאסר עליה לצאת לבדה מהבית. חמור מזה: היא לא קיבלה כלל שכר, ומעסיקה טען בפניה שהוא חוסך עבורה 500 שקל בחודש, ואת הסכום שיצטבר הוא ישלם לה בסוף תקופת עבודתה אצלו, כשתשוב לארצה. חלפו שלוש שנים, ובאחת השבתות כשיצאה מפתח הבית, כדי לרחוץ את מכוניתו של מעסיקה, הבחין בה פקח של רשות האוכלוסין וההגירה שסייר בשכונה. היא נלקחה מיד למתקן משמורת ברמלה, למטרת גירוש מישראל. כשהובאה בפני שופט, הסבירה, בעזרת מתורגמן, שהיא אינה מבינה למה עצרו אותה. "אנו רוצה לחזור למעסיק שלי, כי טוב לי אצלו", אמרה שוב ושוב.
לפי החלטת השופט, א' לא הורחקה להודו, אלא הועברה למקלט המיועד לקורבנות סחר בנשים, שם פגשה בה עו"ד סיגלית זהר, מהמחלקה לסיוע משפטי במשרד המשפטים. לדבריה, הבחורה כלל לא הבינה שהיא קורבן של מעסיק שניצל אותה כעובדת. "החלטתי ללוות אותה בכל צעדיה הבאים, מתוך מחשבה שיש להחזיר לה את הביטחון העצמי, לנסות לחולל אצלה איזה שהוא שינוי. והיא אכן הבינה שנפלה קורבן של ניצול עד כדי עבדות". המעסיק נתבע בזמן שהיא שהתה במקלט ועבדה לפרנסתה כמלצרית, וב–2012 שבה להודו עם 170 אלף שקל שפסק לה בית המשפט אחרי התפשרות על הסכום עם המעסיק.
עו"ד ענבל וייל, צילום: אוליבייה פיטוסי
אגף הסיוע המשפטי הוא גוף העוסק בהגנה ובליווי משפטי של אזרחים ישראלים וזרים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שאין להם את הידע והכלים להתמודד מול מצבים קשים של ניצול, התעללות, אסון במשפחה וכן, סחר בבני אדם ועבדות. המפגש עם אנשיו, העושים עבודת קודש, מעלה עוד ועוד סיפורים קשים, בהם של נשים שהגיעו לישראל כדי לעבוד בעבודות לגיטימיות, אך נחטפו לזנות כמו ד' מבלרוס, שנקלעה למצוקה כלכלית לאחר שפוטרה מעבודתה. היא הגיעה לישראל לאחר שאדם בבלרוס שהתיידד עמה הבטיח לה כי תעבוד כאן כמטפלת של קשישה, אך מיד כשנחתה פגש אותה סרסור והיא נשלחה לעסוק בזנות בתל אביב. אחרי חודשיים של התעללות, פתחה את חלון המכון ששכן בקומה השלישית וקפצה ממנו. היא נפצעה קשה ואושפזה בבית חולים איכילוב. במשך חצי שנה היא קיבלה טיפול רפואי ולאחר מכן שבה לבלרוס. עם שובה לארצה, ד' יצרה קשר עם אגף הסיוע המשפטי בבקשה לסייע לה להגיש תביעת נזיקין נגד הסרסורים שהרסו את חייה. זהר מספרת שבצעד נדיר היא ביקשה מהשופט המחוזי בתל אביב לשחרר את ד' מהצורך במתן עדות מול חמישה נתבעים, המואשמים בסחר בבני אדם ובאינוס, מצוידים במיטב עורכי הדין. השופט אליהו בכר הסכים ובמקום זאת הסתפק במכתב מטעם ד' שבו גוללה את תלאותיה בישראל וכן חוות דעת פסיכיאטרית מבלרוס. השופט פסק לה פיצוי בסך 750 אלף שקל. "החמישה מתחמקים עד היום מלשלם את הסכם שנפסק לחובתם, אז פתחנו להם תיק בהוצאה לפועל", אמרה זהר.
מה הביא אותך לעבוד באגף העוסק במקרים שהם אולי הקשים ביותר המתרחשים בחברה?
"כשהייתי סטודנטית למשפטים, עבדתי במשרד עריכת דין פרטי, אבל כשפגשתי מכרה שעבדה באגף הסיוע המשפטי וסיפרה לי על אופי העבודה, שעניינו העצמה של אנשים חלשים או של כאלה שעברו טראומה בחייהם, החלטתי להיכנס לעבודה באגף. נשאבתי לתוך העבודה הזאת, ואני חיה אותה בכל המובנים. יש סיפוק גדול כשאת מצליחה לשנות את מאזן הכוחות ולהקים על הרגליים את מי שדיכאו אותו".
"יכולתי להיות מבוסס כלכלית יותר מהיום"
עו"ד אוסמה חזבון, המתמחה בפשיטות רגל ודיני השריעה, מספר על אישה שהסתבכה כספית לאחר שבעלה, שהיה לו עסק למכירת מקלחונים בקרית גת, נקלע לקשיים ועזב את ישראל. "האישה סיפרה לי שהאדם שהשכיר לבעלה את שטח החנות, פרץ למקום אחרי שהפסיק לקבל את דמי השכירות והחרים את כל הציוד שהיה במקום, כולל מסמכי העסק. הגשתי בשמה בקשה לכונס הכנסים הרשמי שיכריז עליה כפושטת רגל כדי שלא יינקטו נגדה הליכים משפטיים לגביית החובות שיצר בעלה הנמלט. בתחילה נציג הכונס התנגד. ואז הופעתי בשמה בבית המשפט והסברתי לשופט שהעניינים לא היו בשליטתה. סיפרתי שהיא אם לשני ילדים שמצבה הכלכלי קשה, וכי היא נאלצת לעבוד בניקיון בתים ולגור בשכירות ואין שום נכס בבעלותה. בעקבות זאת, בית המשפט לא רק הכריז על האשה כפושטת רגל, אלא גם הקטין במחצית את התשלום שחויבה לשלם לכונס הנכסים. זו היתה רק ההתחלה: בהמשך בית המשפט הורה לערוך אסיפת נושים ובעקבותיה נמחקו כל חובותיה של האשה, בסך 450 אלף שקל, אירוע די נדיר".
בתחילת הקריירה שלו, חזבון ניהל עסק משלו, משרד עריכת דין בעכו, שמספר לקוחותיו רק גדל והלך. "יכולתי להיות מבוסס כלכלית הרבה יותר מכפי שאני היום, מכיוון שהמשרד שלי שיגשג. אבל הרעיון לעבוד עבור אנשים חסרי כל וחלקם חרב עליהם עולמם, קסם לי. ב–2008 סגרתי את המשרד, מסרתי את התיקים לעורכי דין אחרים, בהסכמת הלקוחות, ופתחתי בדרך החדשה".
עו"ד ענבל וייל הפועלת בתחום דיני אישות ומעמד אישי, מספרת על מקרה שבו נודע לה על אשפוז כפוי של אדם בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים לאחר שנמצא ישן על רצפת חניון מכוניות. "כשהגעתי לבית החולים התברר שהאיש, שאינו דובר עברית, אלא אמהרית, הובא על ידי אלמוני לבית החולים ונשאר שם אחרי שהפסיכיאטר המחוזי החליט לאשפזו. האיש גם הוחתם על כתב הסכמה לאשפוז. הוא בקושי דיבר, גם בשפתו, ולא ידע כלל כי חתם על הסכמה להיות מאושפז בבית החולים או על כל מסמך אחר והוא ביקש להשתחרר מבית החולים. "בעדה האתיופית, גברים רבים נוהגים לצאת מהבית ולנדוד ממקום למקום, כחלק מתרבות", הסבירה וייל. "האיש הזה יצא מהבית ולא פגע באיש. הוא רק רצה את השקט שלו, התמקם בחניון ונרדם. מאז שעלה לישראל, לפני 30 שנה, הוא במעין שוק. לא ממש התאפס. אבל מי שראה אותו ישן במקום, החליט שיש להביא אותו למוסד הפסיכיאטרי כדי שיתאשפז בו, ומה שיותר מכעיס: דאג שיחתום על כתב הסכמה להתאשפז. דרשתי מהנהלת המוסד לשחרר את האיש. תחילה הם סירבו בנימוק שהאיש חתם על המסמך בדיעה צלולה. אבל החלטתי להתעקש והאיש שוחרר למשפחתו. מה הוא רצה בסך הכל? פינה שיוכל להירגע בה".
על בחירתה לעבוד באגף הסיוע המשפטי אומרת וייל: "את הקריירה שלי התחלתי במשרד עורך דין פרטי במודיעין, בתחום המעמד האישי. כששמעתי על קיומו של אגף הסיוע המשפטי, שהיה לקוח של המשרד שבו עבדתי, קיבלתי החלטה שהיא בעצם שתי החלטות: לעבור למגזר הציבורי, שבו אוכל להתפתח יותר מקצועית – ולהיקלט באגף הסיוע המשפטי, שבאמצעותו אוכל לתרום לקהילה. אילו נשארתי במשרד הפרטי, הייתי נהנית ממשכורת גבוהה יותר, אבל מעולם לא חיפשתי קריירה שתתבסס רק על משכורת טובה".
הרוב לא מודע לקיומו של אגף הסיוע
עו"ד אוסמה חזבון
מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, אומרת שהדוגמאות שהובאו כאן מתייחסות למעשים חמורים שביצעו אנשים פרטיים לאנשים אחרים, אך חלק ניכר מהפעילות של האגף לסיוע משפטי במשרד נועד לעזור לאנשים שחשים כי מצאו דלת אטומה במשרדי הממשלה ובראש וראשונה במוסד לביטוח לאומי, עמו באים במגע בעיקר אנשים קשי יום, שהכנסתם דלה. הבעיה הקשה לדבריה נובעת מחוסר מודעות – על אף שהאגף לסיוע משפטי מטפל בכ–70 אלף פונים בשנה ומנהל יותר מ–200 אלף הליכים בשנה (לעתים תיק אחד כרוך בכמה הליכים) רוב האוכלוסייה הנזקקת שלה אמור האגף לעזור, כלל לא יודעת על קיומו.
יש ניגוד אינטרסים בכך שאתם, כגוף ממשלתי, מסייעים לאנשים להתמודד עם עוולות שגורמים להם משרדי ממשלה?
"למה ניגוד אינטרסים? אם אנחנו עוזרים לאנשים משולי החברה להגיש תביעות נגד מי שהרעו את מצבם בכוונה או נגד משרד ממשלתי שפגע בהם שלא בצדק, זו דמוקרטיה. טוב שהמדינה, בצד שלל פעילויותיה, מאפשרת לגורם אחד בה לנהוג בהתאם לתפישה חברתית ולהתייצב לצד אלה המבקשים לממש את זכויותיהם, בין היתר על ידי כך שמאפשרים לאנשים אלה נגישות לערכאות. במקביל אלינו פועלת גם הסנגוריה הציבורית, שאף היא מסייעת לאנשים להתמודד במישור המשפטי, אך היא פועלת רק בתחום הפלילי".
אתם מציבים מבחן כלכלי למי שזכאי לקבל את השירות שלכם ולמעשה רק עניים משני עשירוני ההכנסה הנמוכים ביותר מטופלים על ידכם. ואם אדם מעשירון אמצעי או גבוה שנקלע למשבר שלא באשמתו, יבקש להסתייע בכם, תסרבו לו?
"לאדם כזה לא ניתן שירות. הרעיון הוא לשמש כתף רק לאנשים החלשים ביותר, שחשים חסרי אונים מול גלגלי הצדק והביורוקרטיה. שרי אריסון יכולה להתמודד בכוחות עצמה, עם סוללת עורכי הדין הכי יקרה, מול כל צרה שלא תבוא".
אמי פלמור. משפחתה ניצולת שואה, אבל היא נגד אימהות ואבות שמשרד הרווחה לקח להם את הילדים.
