יורי פולקוב מדריך בפנימיית משרד הרווחה הורשע בביצוע מעשה מגונה נגד קטין בן 12 שנים – ע"פ 3497/14 יורי פולקוב נ' מדינת ישראל

יורי פולקוב מדריך בפנימיית משרד הרווחה הורשע בביצוע מעשה מגונה נגד קטין בן 12 שנים – ע"פ 3497/14 יורי פולקוב נ' מדינת ישראל
שני נערים ניסו להתאבד בפנימייה
Spread the love

מדריך בפנימייה הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטין, עקב תלונתו של חניך כבן 13. המדריך הכחיש את המיוחס לו, וטען כי הנער חלם חלום, לכן לא הונח בסיס מספיק להרשעתו

http://www.lawguide.co.il/articles/4211/19091

יורי פולקוב מדריך בפנימייה (לשעבר כיום עובד במד"א), כבן 28, הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטין, לאחר שנער כבן 13, טען כי המדריך נגע באיבר מינו, בשעה שישן בחדרו. המדריך הגיש ערעור נגד הכרעת הדין, בטענה כי אין להסתמך על עדותו של הקטין, מאחר והוא היה בשלב ביניים בין ערות לשינה, ודמיין את הדברים. בית המשפט העליון דחה אתמול (יום ב') את הערעור, וקבע כי עדותו של הנער אמינה והגיונית.

על פי עובדות כתב האישום, המערער יורי פולקוב עבד בפנימייה כמדריך ילדים, והמתלונן (הקטין) התגורר במקום עם אמו ששימשה באותה תקופה כאם בית. בין השניים נוצרו יחסי חברות, והם נהגו לבלות יחד. לטענת המדריך, הוא שימש כחונך לנער, שלא במסגרת תפקידו ובהסכמת האם.

בליל האירוע, שהתרחש בחודש יוני 2011, ביקש הקטין אישור מאמו לישון בחדרו של המדריך בפנימייה. השניים אכלו יחד ארוחת ערב, ראו סרט והלכו לישון בשתי מיטות סמוכות. בבוקר למחרת, סיפר הקטין לאמו כי הוא חושד שהמדריך נגע באיבר מינו בלילה.

האם שאלה את בנה אם קיימת אפשרות שהוא דמיין את המעשים או חלם אותם, אך הקטין היה בטוח בדבריו, על כן הוגשה נגד המדריך תלונה במשטרה. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת.

לאחר שנשמעה עדותו של הקטין, שתיאר בפרטי פרטים את אירועי הלילה בחדרו של המדריך, יוחסה לנאשם עבירה של מעשה מגונה. להגנתו טען המדריך כי הנער דמיין את האירוע, בהיותו שרוי במצב שבין ערות לשינה, ולכן אין לסמוך על עדותו.

בית המשפט קיבל את עדותו של הנער, וקבע כי היתה מהימנה והגיונית, ולא סבר כי התבלבל בין מציאות לדמיון. עוד קבע כי התנהגותו של הנער לאחר האירוע, מעידה על סימני האמת, מאחר והוא נמנע מיצירת קשר עם המדריך, ששימש לו כאח גדול.

במחשב האישי של המדריך נמצאו תמונות של נערים עירומים

בית המשפט התרשם כי עדותו של הנאשם אינה אמינה, מכיוון שהגיב בתחכום לשאלות שנשאל, וטען כי בשל המרחק בין המיטות לא סביר שהמעשה כפי שתואר בידי הקטין אכן קרה, ואף התיימר לנתח את גרסתו כבעל מומחיות בתחום. בנוסף, מחומר הראיות עלה כי במחשבו של המדריך נמצאו תמונות של קטינים עירומים, כתוצאה מגלישה באתרי אינטרנט.

בעת גזירת העונש, התחשב בית המשפט בגילו הצעיר של המדריך, ובעובדה כי הוא הרבה להתנדב ולסייע לקהילה, וזוהי הרשעתו הראשונה, על כן גזר עליו ששה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס של 1,500 שקלים ופיצוי למתלונן בסך של 10,000 שקלים.

לאחר שסיים לרצות את עונשו, הגיש המדריך ערעור על הכרעת הדין, וביקש להיאבק על חפותו. לטענתו, לא הונח בסיס מספיק להרשעתו, מאחר ועדותו של הקטין התבססה על סמך דברים שכביכול התרחשו בעת שישן או התעורר משנתו, ולכן בלבל בין חלום למציאות.

בית משפט העליון קבע כי פסק הדין של המחוזי היה מנומק ומבוסס, ואין כל מקום להתערב בהחלטה, על כן הערעור נדחה, בתקווה שכישלונו החמור יישאר כישלון בודד, והוא ישוב אל דרך הישר.

פסק הדין

ע"פ 3497/14 יורי פולקוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3497/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3497/14

לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:
יורי פולקוב

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
מיום 11.7.2013 בת"פ 13875-07-11 שניתנה על ידי כבוד השופט ש' אטרש

תאריך הישיבה:
ט' בטבת תשע"ה
(31.12.2014)

בשם המערער:
עו"ד בועז קניג

בשם המשיבה:
עו"ד לינור בן אוליאל

פסק דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. קטין שלן בחדרו של מדריך בפנימיה, שהוא גם ידיד המשפחה, סיפר לאמו בבוקר המחרת, כי הרגיש שהמדריך הושיט את ידו לעבר איבר מינו ונגע בו באמצע הלילה. האם היה די בראיות שהוצגו במקרה זה, ובמרכזן עדותו של הקטין, לצורך הרשעתו של המדריך? זו השאלה שעמדה במרכז הערעור שבפנינו, אשר כוון כנגד הכרעת הדין בלבד.

עיקרי התשתית העובדתית

2. ההליכים המשפטיים נסבו על אירועים שהתרחשו בלילה שבין 27.6.2011 ל-28.6.2011. באותה עת, המערער עבד בפנימייה כמדריך ילדים, ואילו המתלונן, שהיה כבן 13 (ויכונה להלן גם: הקטין), התגורר במקום עם אמו ששימשה כאם בית. בין המערער לבין הקטין נוצרו יחסי חברות, והם נהגו לבלות יחד, באישור אמו של הקטין, ולעתים אף עמה. המערער העיד כי הקשר בינו לבין הקטין היה קשר של "חונכות", במסגרתו טיפל בקטין, שלא במסגרת תפקידו, ואף נהג לתעד את הפגישות שערך עמו. לטענת המערער, הדבר התבצע בהסכמת האם, ואילו היא העידה כי לא ידעה שזהו טיבם של המפגשים בין בנה לבין המערער. בערב שעליו נסב כתב האישום ביקש הקטין לישון בחדרו של המערער, ולאחר שהשניים פנו יחדיו לאמו של הקטין, היא הסכימה לכך. השניים אכלו יחד, ראו סרט אימה וכן סרט קומי, ולבסוף הלכו לישון – בשתי מיטות סמוכות שהיו במקום. למחרת, כאשר הקטין פגש באמו הוא סיפר לה ש"יש מצב" כי המערער נגע באיבר מינו בלילה. האם אשר הכירה היטב את המערער ושיחסיה עמו היו טובים שאלה את הקטין אם הוא בטוח בדברים, ואם ייתכן שדמיין אותם או שנגע בעצמו. הקטין השיב על כך בשלילה. הדברים שמסר המתלונן לאמו הובילו בסופו של דבר להגשת תלונה נגד המערער, ובהמשך לכך להגשת כתב אישום נגדו.

כתב האישום וההליכים עד כה

3. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 13875-07-11, השופט ש' אטרש). על-פי כתב האישום, בעת שהמתלונן לן בחדרו של המערער, בסמוך לשעה 04:00, המערער הושיט את ידו ונגע באיבר מינו של הקטין, בעת שזה שכב כאשר גופו פונה לעברו של המערער. המערער, כך נטען, מישש ועיסה את איבר מינו של הקטין מבעד למכנסיו. המערער חדל מכך כאשר הקטין חש בדבר והתעורר משנתו, ואז משך המערער את ידו מהקטין. בשל כך, יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק זה.

4. בבית המשפט המחוזי העידו מטעם התביעה הקטין עצמו, אמו וחוקרת הילדים שחקרה אותו בסמוך לאחר הגשת התלונה. בנוסף, העידו שוטרים נוספים שהיו מעורבים בחקירת הפרשה. מטעם ההגנה העיד, בראש ובראשונה, המערער עצמו. כמו כן, העידו אמו ואחיו, חוקרת שנכחה בחקירתו במשטרה, וכן פסיכיאטר שערך חוות דעת מומחה באשר להיתכנות שהקטין דמיין את האירוע שעליו דיווח (חוות דעת שנערכה על בסיס מסמכים שהוצגו למומחה מההליך המשפטי ומחקירותיו של הקטין). הגנתו של המערער התמקדה בטענה כי המתלונן דמיין את האירוע, בהיותו שרוי במצב שבין ערות לשינה, וכי אין לסמוך על עדותו הגם שהוא מאמין בתלונתו, מבחינתו הסובייקטיבית.

5. לאחר שבחן את מכלול העדויות החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי האמין למתלונן וקבע כי עדותו הייתה מהימנה, סבירה והגיונית. עדותו של הקטין תוארה כקוהרנטית, ונקבע כי לא נמצא יסוד לכך ש"ערבב" בין מציאות לדמיון. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהקטין העיד בעקביות כי התעורר מחלום שחלם בשל הנגיעה שבה חש, וכן חזר והעיד על תחושתו בעת שהתעורר כאשר המערער נגע באיבר מינו, ועל כך שראה את ידו של המערער "נלקחת לאחור". בית המשפט המחוזי אף התייחס לעדות הקטין באשר לתוכן החלום שחלם, ומצא את עדותו אמינה גם בעניין זה. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הצביע על "סימני האמת" העולים מהתנהגותו של המתלונן לאחר האירוע, כאשר נמנע מיצירת קשר עם המערער. כך גם עדות אמו של המתלונן הותירה על בית המשפט המחוזי רושם שהוגדר כ"חיובי ומהימן", תוך שלילתה של מגמת הפללה. מנגד, בית המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של המערער לא הייתה אמינה. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הגיב בתחכום לשאלות שנשאל, והתיימר לנתח את גרסת הקטין כבעל מומחיות. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי שלל את הגרסה שהציג המערער ביחס לאישום וכן טיעונים נוספים שהעלה, כגון אי ההסתברות של נגיעה מצדו באיבר מינו של הקטין בהתחשב במיקום המיטות.

6. בנוסף לקביעות אלה, ששימשו כבריח התיכון להכרעת הדין, בית המשפט המחוזי הצביע על חיזוקים נוספים שעלו מחומר הראיות, ובכלל זה העובדה שבמחשבו של המערער נמצאו תמונות של קטינים עירומים, כתוצאה מגלישה באתרי אינטרנט. המערער העדיף שלא לפרט בחקירתו במשטרה את ההסברים לכך, ובסופו של דבר הציג גרסה רלוונטית רק בעדותו במשפט. לדבריו, הוא עשה שימוש בתמונות לצורך הכנת מצגת על התעללות מינית, מצגת שככל הנראה נערכה לשימושו ועניינו האישי. בית המשפט המחוזי התייחס גם לכך שהמערער בחר לענות רק על חלק מן השאלות שנשאל בחקירתו, דבר שפגם באמינות גרסתו.

7. בית המשפט המחוזי דחה אף את חוות דעתו של הפסיכיאטר שהוגשה מטעם ההגנה באשר לאפשרות כי הקטין דמיין את האירוע בעקבות חלום שחלם. בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח העובדה שהפסיכיאטר לא בדק באופן אישי את הקטין, המשקל שיש לתת לחוות הדעת נמוך. מכל מקום, כך נקבע, לא נמצאו בחוות הדעת אמירות חד משמעיות לפיהן ניתן לקבוע כי האירוע המתואר לא התרחש. על כן, בית המשפט המחוזי העדיף את עדותו של הקטין, אשר כאמור, נמצאה מהימנה.

8. בבואו לגזור את דינו של המערער בחן בית המשפט המחוזי את מכלול השיקולים הרלוונטיים. הוא התחשב בחומרה הנודעת לפגיעה מינית בקטינים, לנזק שנגרם לקטין כפי שעלה מתסקיר נפגע העבירה ולניצול האמון שנתן הקטין במערער. עם זאת, בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לכך שהעבירה אשר בה הורשע המערער אינה עומדת על הרף הגבוה ביותר של עבירות מין בקטינים. בית המשפט המחוזי אף התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, בחור צעיר כבן 28, אשר הרבה להתנדב ולסייע לקהילה, ושזוהי הרשעתו הראשונה. בית המשפט המחוזי התייחס גם לתסקיר שירות המבחן שהתקבל בעניינו של המערער, אשר התרשם מאישיותו באופן חיובי. עם זאת, כיוון שהמערער חזר על גרסתו והכחיש את הנטען כנגדו, שירות המבחן התקשה לאבחן את מניעיו או להעריך את רמת הסיכון להישנות התנהגות דומה מצדו בעתיד, ולכן נמנע מלתת המלצה טיפולית בעניינו. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש על הצד המקל – ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי למשך עשרה חודשים לתקופה של שלוש שנים, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין; קנס של 1,500 שקל או 15 ימי מאסר תמורתו. בנוסף על כך, חויב המערער לשלם למתלונן פיצוי בסך של 10,000 שקל.

הערעור

9. הערעור שבפנינו כוון כאמור רק כנגד הכרעת הדין. יצוין, כי למעשה המערער אף השלים את ריצוי עונשו, מאחר שבכל מקרה ביקש להשאיר את הפרשה מאחוריו. כמו כן המערער החל בתשלום הפיצוי למתלונן, בתשלומים חודשיים. עם זאת, לדברי בא-כוחו של המערער הוא עדיין מבקש להיאבק על חפותו.

10. טענתו המרכזית של המערער בפנינו הייתה שלא הונח בסיס מספיק להרשעתו בשל החשש שהמתלונן, קטין שהעיד על אירוע שהתרחש בעת שישן או התעורר משנתו, בלבל בין חלום למציאות. המערער הצביע על כך שבעת הנגיעה הנטענת חלם הקטין חלום שכלל, לפי עדותו, דמויות הנאבקות זו בזו, כלומר היה בו מגע גופני, כמו גם על כך שלפני השינה צפה הקטין בסרט מפחיד שכלל אישה שנעשו בה מעשים מגונים.

11. לא השתכנענו כי יש בסיס לקבלת הערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה מנומק ומבוסס. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שבפניו, ובא-כוחו של המערער לא הצליח להצביע על טעם להתערב בהתרשמותו ממהימנות העדים שבפניו, שכידוע, תיעשה רק במצבים חריגים ביותר (ראו למשל: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (1.9.2009); ע"פ 2760/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (7.2.2013)). בית המשפט המחוזי התייחס לטענת החלום שהעלה המערער במישרין, ודחה אותה על בסיס עדותו של הקטין, שהעיד כי התעורר מן השינה, חש בנגיעתו של המערער, ואף ראה את ידו של המערער כאשר זה החזיר אותה אליו. למעשה, טענותיו של המערער נוגעות אך להערכת המהימנות של העדים בפני בית המשפט המחוזי, ולא הונח טעם להתערבות בה. המערער טען כי היו מקרים שבהם קיבלו בתי משפט טענות שדמיון ומציאות התערבבו אצל מתלוננים או עדים, אולם אין בכך כדי לסייע לו. כל מקרה נבחן לגופו. בענייננו, בית המשפט המחוזי האמין לקטין, וכאמור, לא מצאנו מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידו.

12. לא למותר לציין, שכמו בית המשפט המחוזי אף אנו סבורים כי הממצאים במחשבו של המערער, וכן הימנעותו מלהשיב על שאלות ביחס אליהם בחקירה ותשובותיו בעניין בבית המשפט המחוזי, מהווים חיזוקים למעשים שתוארו בעדותו של המתלונן. זאת, מבלי לגרוע מכך שהעיקר הוא בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי מן העדויות עצמן. רושם זה היה, כאמור, חיובי בכל הנוגע למתלונן ולאמו, והיפוכם של דברים בכל הנוגע למערער.

13. אשר על כן, אנו סבורים שדין הערעור להידחות. טוב יעשה המערער אם כעת, לאחר שהשלים את ריצוי עונשו, יפנה את מעייניו לחזרה אל דרך הישר, ויש לקוות כי כישלונו החמור יישאר כישלון בודד, שממנו ישכיל להיחלץ.

14. סוף דבר: הערעור נדחה.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיא מ' נאור:

אני מסכימה.

המשנה לנשיא

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

ניתן היום, ‏כ"א בטבת התשע"ה (‏12.1.2015).

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת

מומי בירנבוים

מומי בירנבוים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.