התאכזרות והתעמרות המוסד לביטוח לאומי באלמנה בגיבוי השופט אילן סופר – בימ"ש לענייני עבודה ב"ש – ב"ל 31509-10-10

חזקים על אלמנות וחסרי ישע – מסע של אלף לי

באדיבות עו"ד חיים קליר

לעיתים נדמה, כי המדינה  מגייסת גם את הביטוח הלאומי, כדי להצדיק את העברת השליטה  בתחום הביטוח והפנסיה לטייקונים. מדוע? מפני שכשאנחנו נתקלים  ביחסו של הביטוח הלאומי לאזרח הקטן, אנו מזדעזעים פחות מיחסם של תאגידי הביטוח הפרטיים אלינו.

לפני 6 שנים, איבדה פלונית את בעלה. פלונית החלה לקבל מהביטוח הלאומי קצבת שאירים. בשארית כוחותיה, חזרה פלונית לעבוד.  רוע מזלה, לפני כשנה,  נפגעה קשה בתאונת עבודה.

בעקבות תאונת העבודה,  החלה פלונית לקבל מהביטוח הלאומי גמלת נכות מעבודה. באחד הימים, הבחין פקיד חד עין במוסד לביטוח לאומי, כי פלונית מקבלת גם קצבת שאירים וגם גמלת נכות. שומו שמים, זעק הפקיד  בכאב, בקושי אפשר להוציא מאתנו גמלה אחת. זו הצליחה לקבל שתיים.

פקיד המוסד הפסיק באחת את תשלום קצבת השאירים. פלונית  לא השלימה עם שלילת  גמלת השאירים ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. מדוע את חושבת שמגיע לך  גם וגם, שאל השופט אילן סופר את פלונית, גם קצבת שאירים וגם  גמלת נכות מעבודה. כי גם התאלמנתי וגם נפגעתי בעבודה, ענתה פלונית בפשטות.

החוק לא חושב כמוך, השיב השופט סופר. בסעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי נאמר  במפורש כי לא יינתנו לאדם כפל גמלאות".

פלונית עיינה בסעיף 320(ג)(1) וגילתה כי אכן כתוב שאין זכאות לכפל גמלאות,  אולם זאת בתנאי ש"אין כוונה אחרת משתמעת". במקרה שלי, טענה פלונית בפני  השופט, ברור כי כוונה אחרת משתמעת.

מדוע, הקשה השופט. קצבת השאירים, הסבירה  פלונית, שולמה לי עבור אובדן התמיכה הכלכלית לה זכיתי מבעלי המנוח. כדי שתהיה לי תמיכה כלכלית כזו לאחר מותו, בעלי המנוח שילם כל חייו דמי ביטוח לאומי. קצבת הנכות מעבודה,  המשיכה פלונית, שולמה לי עבור אובדן ההכנסה מעבודתי עקב תאונת העבודה. עבור זכות זו אני שילמתי דמי ביטוח לאומי.

יש אבסורד בטענת הביטוח  הלאומי, הוסיפה פלונית. הרי לאחר מות בעלי קבלתי קצבת שאירים  וגם הייתה לי תוספת הכנסה מעבודתי. תוספת הכנסה זו ביטחתי  על ידי תשלום דמי ביטוח. והנה כיום משאיבדתי את הכנסתי  מתברר כי שילמתי דמי ביטוח סתם כך. פלונית הביאה לשופט גם פסיקה  של בית המשפט העליון בה נקבע כי קטין שהתייתם מהוריו שעה  שכל אחד מהם היה מבוטח בפני עצמו זכאי לגמלאות בגין כל אחד מהוריו.

כפי שהקורא הנבון כבר הבין מפרשיות קודמות שהובאו כאן, הסיכוי שבית הדין לעבודה  יפרש את חוק הביטוח הלאומי לטובתנו המבוטחים שואף לאפס.

בוא נראה על חוכמתו של מי מתבססים שופטי  בית הדין לעבודה בבואם לפרש את החוק.

השופט מצטט בהתרגשות את המוטו המנחה  את שופטי בית הדין לעבודה. הוא מזכיר כי גם נשיאת בית הדין  הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, ציטטה דברי חכמה אלה:

"כבר אמר החכם לאו-צה, אבי תורת הטאו, כי "מַסָּע שֶל אֶלֶף לִי מתחיל בצעד אחד".  בדומה, מוסיף השופט, אף מסעו של הפרשן מתחיל במילותיו של  החוק.

בחוק כתוב, אומר השופט, שאין כפל גמלאות. אילו רצו לתת גם גמלת נכות מעבודה וגם  קצבת שאירים, החוק היה אומר זאת במפורש.

מעבר לכך, מוסף השופט, "גם אם נפנה לתכלית החוק, נגיע לאותה תוצאה. תכלית גמלת  שאירים היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת החיים  כפי שהייתה טרם פטירת בן הזוג. תכלית תשלום הגמלה לנפגע  בעבודה היא שמירה על ההכנסה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור ההכנסה עקב התאונה. שתי הגמלאות הינן גמלאות מחליפות הכנסה ומשום כך, די בגמלה אחת להשגת תכלית זאת ואין מקום כי שתי הגמלאות ישתלמו יחדיו".

אודה ולא אבוש, לא הבנתי את הנמקות השופט.

לגבי הנימוק הראשון, גם החכם לאו-צה, אמר שהמסע מתחיל בצעד הראשון, הוא לא אמר שהוא נגמר שם.

לגבי  הנימוק השני, קראתי אותו שוב ושוב.

ככל שקראתי יותר, הוא  צריך להוביל דווקא למסקנה הפוכה. לפלונית מגיע לקבל גם קצבת שאירים וגם גמלת נכות, שהרי אחרת, התכלית לשמר את מצבה  הכלכלי של האלמנה בנקודת הזמן בו ארעה תאונת העבודה אינה  נשמרת. בטרם התאונה היא קיבלה גם קצבת שאירים וגם משכורת מיגיע כפיה. לאחר התאונה, לפי תוצאות פסק הדין של השופט סופר פלונית תקבל רק קצבת נכות מעבודה, אך נשללת ממנה קצבת השאירים.

כלומר היא יוצאת בהפסד למרות שגם בעלה המנוח שילם דמי ביטוח (תמורת הזכות שאלמנתו תקבל קצבת שאירים) וגם פלונית שילמה דמי ביטוח (תמורת הזכות לקבל גמלת נכות).

מי שהרוויח כאן, כתמיד בבית הדין לעבודה, הוא המוסד לביטוח לאומי.

המוסד קיבל דמי  ביטוח עבור שתי זכויות, אבל בפועל הוא מקנה רק זכות אחת.

אינני מכיר את החכם  לאו-צה, אבל חכמה יהודית, אין כאן.

המשפט: אלמנה הנפגעת בתאונה מאבדת את קצבת השארים

1.  בפנינו תביעה להכיר בזכותה של התובעת לכפל גמלאות – הן לקצבת שאירים והן לגמלת נכות מעבודה.

  הרקע העובדתי

2.   התובעת מקבלת קצבת שאירים מהנתבע החל מיום 1/1/05.

ביום 27/12/09 אירעה לתובעת פגיעה בעבודה אשר הוכרה ע"י הנתבע. ועדה רפואית לעררים קבעה לתובעת שיעורי נכות אורטופדית ונפשית כדלקמן:

נכות זמנית בגובה 70% מיום 28/3/10 עד ליום 25/4/10.

נכות זמנית בגובה 40% מיום 26/4/10 ועד ליום 6/1/11.

בעקבות כך החלה התובעת לקבל גמלת נכות זמנית החל מ 4/10.

בחודש אוגוסט 2010 הפסיק הנתבע את כפל התשלומים ששולמו לתובעת בין החודשים 4/2010 ועד 07/2010 ובמקביל החל לבצע קיזוז של קצבת השאירים שקיבלה התובעת ביתר מתוך גמלת הנכות מעבודה ששולמה לה.

3.  בתביעה זו עותרת התובעת כאמור ,לאשר לה לקבל את כפל הגמלאות.

התובעת הפנתה לסעיף 320 (ג)(1) ו-(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן "החוק") האוסר על כפל גמלאות אם אין כוונה אחרת משתמעת. התובעת ביקשה לפרש את סעיף החוק לאור תכלית חוק הביטוח הלאומי בענפי שאירים ונפגעי עבודה– להגן מפני מחסור כלכלי עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס.

התובעת טענה כי המקרה שלה נופל לגדר הסיפא "אין כוונה אחרת משתמעת". שכן אי תשלום שתי הקצבאות במקביל אינו עולה בקנה אחד עם מטרת הביטוח הסוציאלי.

התובעת ציינה כי תכלית קצבת נכות מעבודה לפצות על אובדן הכנסתה מעבודתה שלה ואילו מטרת קצבת השאירים לפצות על אובדן התמיכה הכלכלית לה זכתה מבן זוגה המנוח. אין חולק כי קצבת שאירים משולמת לתובעת בנוסף להכנסתה מעבודה והיתה ממשיכה להשתלם אילו עבדה. משאלה פני הדברים הרי שפרשנות הסעיף בדרך אחרת מביאה לאבסורד לפיו בשל תאונת העבודה אין התובעת זכאית לגמלה. מכך מתחייב שמדובר בכפל תשלומים אותו התכוון המחוקק להתיר.

4.  התובעת מפנה לפסיקת בית הדין הארצי בדב"ע מט/0-74 שני נוב – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 59 (להלן: "פרשת נוב") בדבר הרציונל החקיקתי של סעיף 320 (ג)(1). שם נפסק כי קטין שהתייתם מהוריו שעה שכל אחד מהם היה מבוטח בפני עצמו זכאי לגמלאות בגין כל אחד מהוריו. כמו כן מפנה לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 7765/04 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' דוגה ובניו בע"מ (ניתן ביום 5.8.10) המפרש את הביטוי המופיע בסעיף 320 "אם אין כוונה אחרת משתמעת" כמשקף קביעה של המחוקק בה הוא מותיר את שיקול הדעת לבית המשפט הדן בהוראת הדין הקונקרטית לבחון את הכלל וחריגיו.

5.  הנתבע טוען כי הן הפרשנות הלשונית והן הפרשנות התכליתית של סעיף 320 לחוק אינן יכולות להכיל את עתירת המבקשת.
הנתבע טוען כי איסור כפל גמלאות עובר כחוט השני לאורך החוק וכי היענות לעתירת התובעת תיצור אפליה בינה לבין מבוטחים אחרים שכן התובעת אינה שונה  ממבוטחים אשר בד בבד נעשו זכאים הן לגמלת נכות והן לקצבת זקנה.

הכרעה

6.  סעיף 320 לחוק קובע :

 "(ג) לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת – (1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד;

(2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה.

(ד)  היה אדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגמלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן; בחר בקצבת נכות לפי פרק ה' או בקצבת תלויים לפי הפרק האמור במקום בקצבת זקנה או בקצבת שאירים, לפי הענין, לא תפחת קצבת הנכות או קצבת התלויים כאמור משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים כל עוד הוא זכאי לכך כאמור.

(ה)  על אף הוראות סעיף קטן (ג)(1), זכאי לקיצבת תלויים שנעשה זכאי לקיצבת זיקנה, או זכאי לקיצבת זיקנה שנעשה זכאי לקיצבת תלויים, יקבל קיצבת תלויים ומחצית מקיצבת הזיקנה שהיתה משתלמת לו, ובלבד שקיצבה זו לא תפחת משיעור הקיצבה הכוללת שהיתה משתלמת לו אילו שולמה לו קיצבת הזיקנה במלואה ובנוסף לה מחצית הקיצבה הגבוהה מבין אלה: קיצבת תלויים או קיצבת שאירים."

 פרשנות מתוך לשון החוק

7. בית המשפט העליון חזר לאחרונה על מושכלות ראשונים בקובעו כי נקודת המוצא לפרשנות החוק היא לשון החוק ואין לקבל פרשנות אשר לשון החוק אינה מאפשרת. (ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה בעמ' 97). כאשר מתאפשרים מספר פירושים מלשון החוק, ייבחר הפירוש המגשים את תכלית החוק:

 "…. מקום בו לשון הטקסט אינה מאפשרת מתחם אפשרויות לשוני, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת בחינה בהתאם להליך הפרשנות המוכר בשיטתנו המשפטית וממילא אין הפרשן נדרש לבחינת כלל התכלית – כלל הפרשנות השני. ויותר מכך – במצב דברים בו לשונו של הטקסט ברורה וחד משמעית, לא ייתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן שישמור על עקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' פרשנות החקיקה, בעמ' 82)." (עע"מ 1621/08 מדינת ישראל נ' חטיב, [ניתן ביום 31/1/11], סעיף 7 לפסק הדין וההפניות שם).

 זאת ועוד. בית הדין הארצי קבע מפי הנשיאה, כב' שהשופטת נילי ארד בעב"ל (ארצי) 1188/04 המוסד לביטוח לאומי נ' חורי (ניתן ביום 15.2.05) :

"כבר אמר החכם לאו-צה, אבי תורת הטאו, כי "מַסָּע שֶל אֶלֶף לִי מתחיל בצעד אחד" בדומה, אף מסעו של הפרשן מתחיל במילותיו של החוק, וגבולותיו של הפרשן – גבולות לשונו של הטקסט. בלשון נטועה נקודת האחיזה הראשונית, וממנה והלאה יפליג הפרשן לאור לשון הטקסט, כשהוא מונחה בתכלית החוק ומטרתו. במלאכה זו יש להקפיד שלא יינתן ללשון הכתוב מובן פרשני המבקע את קרום התכלית העוטף את דבר החקיקה."

8. עיון בסעיף קטן ד' לחוק המובא לעיל מעלה כי המחוקק צפה מצב בו עשוי אדם להיזקק לכפל גמלאות דוגמת התובעת וקבע כי במצב מעין זה קיימת בידו ברירה לקבל אחת מהן כשהתנאי הוא שיקבל את הערך הגבוה מבין שתי הגמלאות. יותר מכך, קצבת שאירים מופיעה כברירה בסעיף, כלומר, המחוקק היה מודע לכך שתיתכן בחירה בין גמלה מסוג אחד לקצבת שאירים. לשון החוק בסעיף זה ברורה וחד משמעי.

9. כאשר המחוקק ביקש ליצור הסדר מיוחד בדבר תשלום קצבאות, ביצע זאת באופן מפורש. כך סעיף 261 לחוק שם קבע המחוקק כי זכאי לקצבת שאירים הנעשה זכאי לקצבת זקנה או זכאי לקצבת זקנה הנעשה זכאי לקצבת שאירים ישולם לו בנוסף לקצבת הזקנה 50% מקצבת השאירים ובלבד שהשלים את תקופת האכשרה הקבועה בחוק. הסדר דומה בדבר קצבת תלויים וקצבת זקנה ניתן לראות בסעיף 320(ה) לחוק.

אילו ביקש המחוקק ליצור הסדר מיוחד גם בדבר גמלת נפגעי עבודה כפי שטוענת התובעת, היה קובע אותו מפורשות כפי שביצע בענפי ביטוח אחרים.

10.   בפרשת נוב אליה הפנתה התובעת פרש בית הדין הארצי את המונח מסעיף קטן (ג)(2) לחוק "גמלאות שונות עקב מאורע אחד…" וקבע כי מאחר ומדובר בהתייתמות משני הורים ובגמלת שאירים
כפולה, הרי שמדובר באותה גמלה ולא בגמלה שונה מענף ביטוחי אחר, על כן אין מדובר בכפל גמלאות אסור לפי החוק. בית הדין הארצי מציין בפרשת נוב בעמ' 3  כי :

"מטרתו של המחוקק בנושא כפל הגימלאות ועיקר כוונתו של הסעיף, הוא למנוע תשלום קצבאות שונות בעד פרק זמן אחד, מכח סעיפי ביטוח שונים בחוק הביטוח הלאומי, כגון קצבת נכות מהעבודה וקצבת נכות כללית, קצבת שאירים וקצבת נכות, קצבת זקנה וקצבת שאירים… וכיוצא באלה".  (דב"ע מ"ט/0-74 שני נוב-המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"א 59).  המקרה שלפנינו שונה מהותית מפרשת נוב. התובעת זכאית לגמלאות משני מקורות – נפגעי עבודה ושאירים, ובענין זה קובע מפורשות בית הדין הארצי בהתאם ללשונו המפורשת של החוק, כי לא יתכן תשלום כפל גימלאות.

פרשנות מתוך תכלית החוק

11. גם אם נפנה לתכלית החוק בכל הקשור לתשלום גמלת שאירים וגמלת נכות מעבודה נגיע לאותה תוצאה.

תכלית גמלת שאירים היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת החיים כפי שהיתה טרם פטירת בן הזוג. תשלום הגמלה לנפגע בעבודה – היא שמירה על ההכנסה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור ההכנסה עקב התאונה.

שתי הגמלאות הינן גמלאות מחליפות הכנסה ומשום כך, די בגמלה אחת להשגת תכלית זאת ואין מקום כי שתי הגמלאות ישתלמו יחדיו.

ראה:  דב"ע ל/0-19 המוסד לביטוח לאומי – רחל מנו, פד"ע ב' 72, 77.

עב"ל 163/97 ברגר–המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 24/5/99), סעיף 5(ב) לפסק הדין.

עב"ל 330/09 לוי – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10/11/10), סעיף 14 לפסק הדין.

12. תכליתו של חוק הביטוח הלאומי היא סוציאלית, ויפים לענייננו דבריו של כב' השופט פליטמן כי "קצבאות הזקנה והשאירים משולמות להבטחת קיום מינימלי. שיעורן נגזר לכן מהשכר הממוצע במשק. משזו תכלית תשלומן, אזי בעיקרון, אין הם יכולות להינתן במצטבר בכל עת בו אישה נעשית לאלמנה הזכאית לקצבה." (עב"ל (ארצי) 1308/01 המוסד לביטוח לאומי – לוניה קליקה, פד"ע לט 825)

13. משמדובר בחוק בעל תכלית סוציאלית המבקשת להבטיח קיום מינימלי, ניתן גם להבין את כוונת המחוקק ברצונו למנוע תשלום כפל גמלאות. מאחר שלשון החוק ברורה בנושא זה, ואף מופיעים סעיפים מיוחדים המסדירים כפל מסוים במקרה הצורך, הרי שלא ניתן לצקת גם לאמור בסעיף קטן (ג) "…אם אין כוונה אחרת משתמעת", כוונה החורגת מלשונו המפורשת של החוק, או תכליתו.

14. סוף דבר, התביעה נדחית.

15.  אין צו להוצאות.

ניתן היום,  א'  אדר
ב תשע"א, 07 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

אילן סופר, שופט