נשר בכיתה ה' בגלל אלימות חבריו מבית ספר דתי בפתח-תקווה – לא סולח להם
נשר בכיתה ה' בגלל אלימות חבריו: לא סולח להם
לפני שלוש שנים שלחה תושבת פ"ת את בנה, יונתן (שם בדוי), אז תלמיד כיתה ה', לבית ספרו כשהוא מצויד במצלמה נסתרת. צפייה בצילומים לא הותירה מקום לספק: הוא אכן נופל קורבן לאלימות קשה מצד חבריו.מאז הוא לא שב לספסל הלימודים. מערכת החינוך העירונית לא מצליחה למצוא לו פתרון. "לסלוח לחבריי לכיתה? יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם", הוא אומר. העירייה: מנסים למצוא לו מענה אך נתקלים בקשיים מול המשפחה. משרד החינוך, אגב, לא מודע כלל למקרה.
שכחו אותו בבית: במשך שבועות ארוכים התלונן יונתן (שם בדוי), כבד ראייה, בפני הוריו: "חבריי לספסל הלימודים פוגעים בי, מעליבים אותי ומכים אותי". לאחר שהפניות החוזרות ונשנות לגורמים הרלוונטים בבית הספר לא הועילו, החליטה אמו לעשות מעשה: היא הצמידה לחולצתו מצלמה נסתרת זעירה למשך מספר ימים. צפייה בממצאי הצילומים לא הותירה ספק: אכן, יש אמת, מרה במיוחד, מאחורי התלונות הבלתי פוסקות מצידו של יונתן. כצעד ראשון להתמודדות עם הגילויים החמורים החליטו הוריו להוציאו מבית הספר.
כיום, שלוש שנים אחרי שנת הלימודים הטראומתית ההיא, תתקשו להאמין, אבל יונתן עדיין נמצא בביתו. הוא מעסיק את עצמו בציור ובכתיבת סיפורים. הוא לא ראה מאז מורה או חברים לספסל הלימודים, ועד כמה שזה יישמע מפתיע, גם אף נציג ממשרד החינוך או מהעירייה, לא נתן עדיין מענה הולם למצב הבלתי נסבל אליו נקלעו יונתן והוריו.
"אני רוצה ללמוד בבית ספר שבו התלמידים יעריכו אותי ולא יהפכו אותי לשק חבטות", הוא אומר ומתפלל ליום בו יוכל לחזור למסגרת חינוכית כלשהיא.
תלמיד מנודה
לפני שלוש שנים, כאמור, החל יונתן את לימודיו בכיתה ה' בבית ספר דתי בעיר, לאחר שבית ספרו הקודם נסגר. הוא הגיע כילד חדש, היחיד
בכיתה שסובל מלקות ראייה, וניסה להשתלב ולהכיר חברים חדשים. אלא, שבני כיתתו נידו אותו לחלוטין והחלו להתנכל לו פעם אחר פעם.
"מההתחלה הייתה לי תחושה לא טובה כשהגעתי לבית הספר", הוא מספר. "כבר בימים הראשונים הילדים היו צוחקים ולועגים לי. מהר מאוד הם התחילו להכות אותי". יונתן תיאר השבוע חלק מזערי ממה שעוללו לו, לדבריו, חבריו לכיתה. "הם קשרו אותי בחבלים בידיים וברגליים וזרקו אותי על החול, ואז כולם הכו אותי. היה אפילו תלמיד אחד שבאופן קבוע סחב אותי לחדר המנהלת בהפסקה, שהיה ריק, ואז שם לי את הראש על המדפסת בשולחן ונתן לי אגרופים חזקים".
אמו של יונתן, אביבה (שם בדוי), שומעת את דבריו וחשה אי נוחות. "בכל פעם שאני שומעת את זה מחדש, הבטן שלי מתכווצת", היא אומרת. "אני שואלת את עצמי למה זה קרה לו? למה שמישהו ירצה להתעלל בחסר ישע, למה בבן שלי? אין לי תשובות וזה מתסכל".
בשל היותו ילד כבד ראייה, אמורה הייתה להתלוות אליו סייעת במהלך ההפסקות בין השיעורים, אלא, כך טוענת אימו, גם זה לא נעשה. להורים התברר כי דווקא באותן הפסקות אירעו מרבית מקרי ההתנכלות לבנם חסר הישע. יונתן מתפרץ לתשובת אמו ומבקש להוסיף: "כל הזמן היו נועלים אותי בשירותים. זה היה מצחיק אותם. הייתי צועק שיוציאו אותי ואף אחד לא היה שומע אותי. בגלל שאני לא רואה טוב, בכלל לא הייתי שם לב שהם באים אחריי לשירותים".
מסכת ההתעללות לא כללה, על פי התלונות שהוגשו להנהלת בית הספר ולמשטרה, רק פגיעות פיזיות ומיניות. יונתן מספר גם על התעללות נפשית קשה, במסגרתה בני כיתתו לעגו לו שוב ושוב. "כל יום בהפסקת עשר, הם היו לוקחים לי את הפרוסה וזורקים לי אותה לפח", הוא מספר. "הם היו קוראים לי בשמות ואומרים לי שהם שונאים אותי. לא יכולתי לשאת את זה. רציתי למות".
מצלמה נסתרת
יונתן החליט לשתף את מערכת החינוך במתרחש אך לטענתו נפל על אוזניים ערלות. "אמרו לי שאני מדמיין דברים, שלא היה ולא נברא", הוא אומר.
לנוכח הפניית הגב ממערכת החינוך, אמו שכאבה את כאב בנה, החליטה שהצדק חייב לצאת לאור. "התייעצנו עם רב כיצד עלינו לנהוג במקרה שכזה. הוא המליץ לנו לשלוח את הילד עם מצלמה נסתרת ולתעד הכול".
איך עשיתם זאת?
"קניתי לו חולצות מקושקשות בשביל ההסוואה ונתתי לחייט שיתפור לו את המצלמה לכיס. במשך כמה ימים הוא הסתובב עם המצלמה בכיס של החולצה ורשמקול בכיס של המכנסיים. במשך כל הזמן הזה, נתנו לנו תחושה שהילד שלנו לא בסדר, שהוא מעליל עלילות. רציתי להוכיח שלא כך הדבר ועובדה שהוא שיתף פעולה לגמרי. כל יום העברתי את קבצי הווידיאו לחוקר פרטי. צפייה בהם לא הותירה ספק. לא היה יום שלא התעללו בו. זה היה פשוט נורא".
מה ראיתם בסרטונים הללו?
"מקרים שאי אפשר לתאר. מדובר בסך הכל בכמה ימים בודדים. אני לא רוצה לחשוב מה עבר על הילד שלי במשך שנה שלמה. למשל, רואים אותו בשיעור ספורט, אחרי שהוא בעצמו התחנן למורה לא להשתתף במשחק כי הילדים מציקים לו. חבורה של ילדים עומדת ובועטת עליו כדור ישר לבטן.
התעלמות ממושכת
לאחר שבני משפחתו של יונתן נחשפו למקרי ההתעללות, החליטו הוריו להוציא אותו מבית הספר, כמה ימים לפני שסיים את כיתה ה'. "בגלל שמורה לא יכולה לשמור על הילד שלי, אני לא צריכה ולא רוצה לקחת את הסיכון שהוא יחזור אליי בארון מתים", אומרת אביבה. "פה בבית, הוא אמנם לא לומד אבל אני רואה אותו. הוא מוגן".
מאז שיצא יונתן מהמסגרת הלימודית, חלפו כשלוש שנים, במהלכן לא שב עוד לספסל הלימודים. בעוד בני גילו, חווים חוויות כמו מסיבת סיום בית ספר יסודי, כניסה לחטיבת ביניים, טיולים שנתיים ועוד, הוא יושב בבית ומצייר ציורים. "בהתחלה המורה שלו התקשרה לשאול למה הוא לא מגיע", מספרת אביבה. "הסברתי לה, וכמובן גם העליתי בפניה את הטענות הקשות שלנו כלפיה. היא חדלה להתקשר וזהו. חוץ מזה, לאף אחד לא אכפת שהילד שלי ללא מסגרת לימודית וחברתית".
למי דיווחת על המקרה הזה?
"לכל מי שצריך לדעת. הגעתי לאגף הרווחה ואפילו הגשתי תלונה במשטרה.
איך נראה סדר היום שלך בבית?
"אני מצייר וכותב רוב הזמן. אני מנסה ללמד את עצמי דברים. הכי מעניין אותי זה מחשבים וטכנולוגיה. החלום שלי הוא שיהיה לי מחשב חדש שמתאים לכבדי ראייה ואז אוכל ללמוד יותר".
יונתן, מה הכי היית רוצה שיקרה?
"שאחזור ללמוד. אני יודע שיש באלעד בית ספר טוב, עם רב צדיק ושמעתי שהוא נהדר אבל לרוע מזלי אין שם מקום. אני מוכן לנסוע כל יום לאלעד ואפילו לבני ברק. העיקר שזה יהיה בית ספר שבו הילדים לא יהפכו אותי לשק חבטות. שיחוסו על הבריאות שלי".
אם בני כיתתך, היו מבקשים את סליחתך ביום הכיפורים, מה היית אומר?
"שאני לא צריך את הסליחה שלהם. יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם".
מעיריית פתח־תקוה נמסר בתגובה: "ההורים טענו שבנם 'עבר התעללות והם דאגו לתיעוד בצילום'. כל בקשותינו לקבל את התיעוד/צילום נענו בשלילה. ההורים טענו שהגישו תלונה במשטרה. נעשו נסיונות רבים לשבץ את הילד במוסד המתאים לו אולם כל הנסיונות נתקלו בסירוב שיתוף פעולה מצד ההורים.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "מצבו של התלמיד לא הובא לידיעת פיקוח מחוז תל אביב במשרד החינוך. יחד עם זאת מבדיקה שנערכה עולה כי התלמיד מוכר לגורמים הטיפוליים בעיריית פתח־תקוה וכי בשנתיים האחרונות נעשו מאמצים חינוכיים ומשפטיים להחזירו ללימודים סדירים. המפקחת על הביקור הסדיר מטעם משרד החינוך תפעל מעתה ביחד עם הרשות המקומית, עד למציאת פתרון חינוכי לתלמיד".
מהמשטרה לא התקבלה תגובה.
