חנה בית הלחמי אביה נפל בשבי הנאצים – סיפורם של החפרים

ביום ראשון יפתחו אירועי יום הזכרון לשואה ולגבורה. סיפורם של גדודי החפרים.

החיילים היהודים שנפלו בשבי הנאצים ונשכחו.

מאות יהודים תושבי ארץ ישראל שהתגייסו לצבא הבריטי כדי ללחום באויב הנאצי. אלא שבמהלך המלחמה הם נופלים עם חבריהם הבריטיים בשבי הנאצים, ודווקא המדים הם שמצילים אותם מלהישלח כיהודים למשרפות.

מדוע סיפורם הושתק במשך כמעט כשבעים שנה?

גדודי החפרים.

בית החייל בת"א החודש. הם מרגישים שההיסטוריה שכחה אותם, לכן התאספו כאן בבית החייל שבתל אביב, בנים ובנות של חיילים בריטים ארץ ישראלים, יהודים שנפלו בשבי הנאצי.

"תסתכל, סטאלג שמונה בי. הם השתמשו בתמונות האלה כגומיות."

מתוך ארכיון המדינה:

אנו מציגים לפניכם את חיל העזר של יחידת החלוצים בארץ הלוקח חלק גדול מהשמדת ההיטלריזם.

"בן כמה אתה כבר, בן ציון?"

"מאה ואינני זוכר כמה."

זה סיפור לא מוכר, סיפור שבגלל מאורעות השואה נשכח בשולי המלחמה האיומה ההיא.

הנה הם החיילים, אז בשנת 1940, בטירונות בסיסית ודלה שהבריטים עשו להם ברפנד, כיום צריפין.

ויקטור עפרוני, שנפל בשבי הנאצי אומר: אז זה היה עוד פלסטין, לא הייתה עוד מדינת ישראל. חשבתי, אם אני מתגייס, אני מקבל פספורט בריטי.

זאב לקט שנפל בשבי הנאצי אומר: על כל קבוצה של 25 איש היה ממונה יהודי ועל הצבא, על היהודי, היה ממונה סמל או רב סמל בריטי.

מתוך ארכיון המדינה: הנה לפניכם מספר מתנדבים הבאים למשרד ההרשמה. בחורים חסונים אשר בימים הקרובים יהיו חיילים.

כ- 3000 יהודים ארץ ישראלים התגייסו אז, אך שלא כמו במקרה של הבריגדות, הם התגייסו לצבא הבריטי בלי מסגרת עברית לאומית. כל חייל מקבל מעדר ומגרפה.

הסמל, כמו שאתם רואים, יש לו את, את חפירה ורובה. אז הם היו חפרים. בעצם, מה שהיום היינו קוראים להם "תומכי לחימה".

הבחורים יודעים את מקצועם יפה וחופרים באופן מצוין. ב- 1940 נשלחו החפרים למצרים כדי לתמוך בכוחות הלוחמים שנערכו נגד גייסותיו של רומל, אבל ב- 1941 הם מועברים באוניות מלוב ליוון כדי להיערך נגד המתקפה הגרמנית.

אף אחד לא ציפה שהבליץ הגרמני על יוון ייגמר בתוך כמה שבועות. לחפרים לא היה סיכוי.

זאב לקט שנפל בשבי הנאצי אומר: הגיעו הצנחנים הגרמנים, אמרו "חבר'ה אתם שבויים אצל גרמנים".

ויקטור עפרוני אומר: כל אחד מת מפחד, למה, שכל עוד שלא היינו רשומים בצלב האדום הם יכלו להרוג מאיתנו כמה שהם רוצים ולהגיד, נהרגו.

טליה קליינר דייגי שסבה נפל בשבי הנאצי אומרת: אם הצלב האדום והבריטי לא היו מגיעים ומתערבים לטובתם, הם כבר היו מוכנים להם התגים של היהודים על פנקסי השבוי שלהם, אתה רואה את החותמת "יהודי".

הם (הצלב האדום) צילמו אותם, אמרו, אם צילמו אותם ויש גם צלב אדום, זה סימן שהגרמנים לא יכולים לעשות איתם מה שרוצים.

אחרי שהצלב האדום תיעד את החפרים הם הועברו יחד עם כל השבויים הבריטיים מיוון למחנה השבויים הגדול שבלאמסדורף, שלזיה בין 1500 ל- 1800 יהודים במדים בריטיים.

מלאמסדורף הם מפוזרים למחנות עבודה קטנים יותר, שם מתחילים הקשיים.

25 ק"מ מאושוויץ, הם עבדו שם במכרות פחם, עבודה קשה מאוד. בערך 300 מטר מתחת לאדמה, עם גרמנים. הם סבלו קשה מאוד גם מהלחות וגם מהגזים. אבא מספר על התעלפויות, על הקאות, על דברים איומים ונגשו בהם שהם צריכים לעשות את המכסה.

במהלך שישה עשורים מדינת ישראל לא הכירה בהם פדויי שבי ורק באוגוסט 2009, בעקבות לחץ שהפעילו בניהם ובנותיהם, הם הוכרו ככאלה.

עכשיו הם תובעים את עלבונם.

חנה בית הלחמי שאביה נפל בשבי הנאצי אומרת: "כמו שהנרטיב הישראלי, לא נותן מקום לחוויה של השואה, הוא לא נותן מקום לחוויה של השבי וזה התגלגל להחלטות, להחלטות בנושא של טיפול, של זכאות לטיפול, של פיצוי, אף אחד לא התייחס אליהם, אפילו לא שמעו את הסיפור שלהם, כי הם שברו את הנרטיב של הישראלי החדש.

רק עכשיו, אחרי 70 שנה, הכירו בהם כפדויי שבי, אבל עכשיו נשארו רק בודדים מהם. אבא מקבל ממשרד הביטחון איזשהו גמול קטן על השבי של אז, אבל איפה כל השבעים שנה הקודמות?