תלונה נגד ניבה מילנר, עו"ס מחוזית ת"א; סימונה שטיינמץ, פק"ס ארצית – עילת התלונה: אי קיום צווים שיפוטיים, רשלנות וגרימת נזקים לקטינים

תלונה נגד ניבה מילנר, עו"ס מחוזית ת"א; סימונה שטיינמץ, פק"ס ארצית – עילת התלונה: אי קיום צווים שיפוטיים, רשלנות וגרימת נזקים לקטינים
Spread the love
דצמבר 2013 – תלונה חמורה נגד פקידת סעד ניבה מילנר, עו"ס מחוזית ת"א; סימונה שטיינמץ, פק"ס ארצית – בגין אי-קיום צווים שיפוטיים, רשלנות וגרימת נזקים לקטינים.
ארגון הפשיעה הסוציאלי תולש ילדים מביתם בתואנות שונות ללא ראיות בבתי משפט בדלתיים סגורות, מעמיס את המשפחות ב"חוות דעת" מכפיש ומפריד בין הילדים להורים. להלן תלונה נגד אדריכלות ארגון הפשע הסוציאלי, עובדות ציבור, עובדות סוציאליות חברות באיגוד העובדים הסוציאליים: ניבה מילנר וסימונה שטיינמץ.

1/12/13

לכבוד                                          לכבוד

שר הרווחה                                היועץ המשפטי לממשלה                           

קפלן 2                                       צלאח א-דין 29

ירושלים 9195016                    ירושלים 91010

פקס': 02-5666385                פקס': 02-6467001

sar@molsa.gov.il

א.נ.,

תלונה נגד: ניבה מילנר, עו"ס מחוזית ת"א; סימונה שטיינמץ, פק"ס ארצית

עילת התלונה: אי-קיום צווים שיפוטיים, רשלנות וגרימת נזקים לקטינים

מהות התלונה

  1. אני הח"מ פונה בזאת לכבוד השר וליועץ המשפטי לממשלה בתלונה נגד:

1.1              ניבה מילנר, עו"ס מחוזית תל אביב;

1.2              סימונה שטיימץ, פק"ס ארצית.

  1. עילת התלונה: אי-קיום צווים שיפוטיים במשך כחמש שנים, שניתנו על-ידי כב' השופט נפתלי שילה, צווים שחייבו עריכת אבחון מלא ומקיף לילדיי אורם ואריאל ומתן טיפול בהתאם.
  2. אי-קיום הצווים גרם וגורם נזק עצום לילדיי ולי עצמי, שכן: עקב אי-קיום אבחון, כלל וכלל, לבני אורם, אבחון המהווה תנאי לקביעת מפגשים, ואי-מתן טיפול בהתאם, נותק בני אורם ממני לחלוטין – ניתוק הנמשך כחמש שנים; ואילו עם בני אריאל, שעבר אבחון חלקי וקיבל טיפול חלקי בלבד, סודר מפגש שבועי אחד, המתקיים מדי יום שלישי תוך מגבלות קשות במרכז קשר לשכת הרווחה.

פגיעה חמורה בזכויות

  1. אני שומרת לעצמי את הזכות להיפרע מהנילונות על-דרך של תביעת נזיקין ו/או הגשת תלונה בהתאם למתחייב על-פי פקודת בזיון בית משפט ו/או הגשת תלונה על חריגתן מתקנות העובדים הסוציאליים (כללי אתיקה מקצועית), תשנ"ט-1999.
  2. ברי, כי לא יהא מנוס מנקיטת צעדים משפטיים נגד הנילונות הנ"ל, קל וחומר מאחר והן ממשיכות לכפות עצמן כפקידות סעד לילדיי, תוך הטעיית בית המשפט והימנעות מביצוע חובתן הן כלפי הילדים-הקטינים והן כלפי.
  3. 6.      בשלב זה אני פונה לכבוד השר בבקשה אחת: להעביר את הטיפול בילדיי ובי לפקידות סעד אחרות, שתהיינה מחוייבות, בראש וראשונה, לטובת הילדים-הקטינים.

בכל הכבוד, חובת השר, כמי שעומד בראש משרד הרווחה, לפעול לאלתר ולו באמצעים משמעתיים לעצירת ההתעמרות בקטינים ובי – גם אם מצריך הדבר יוזמה ופעילות משפטית נגד פקידות סעד הפועלות נגד מטרות המשרד ובאופן הנוגד את חובתן המקצועית.

  1. 7.      אני פונה בזאת במקביל גם ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיפעל על-פי סמכותו למיצוי הדין עם הנילונות בשל העבירות שביצעו: אי-ציות ואי-קיום צווי בית משפט והטעיית בית המשפט.

נימוקי הבקשה

  1. בתאריך 6.1.2009 כוננה לי "ועדת טיפול" בלשכת רווחה גבעתיים. לוועדה זו נדרשתי להגיע ללא ייצוג משפטי, כשלא נאמר לי שהשלכות ועדה זו הינה הוצאת ילדיי.
  2. יודגש, ילדיי לא הוכרזו כילדים בסיכון עד לתאריך זה. נהפוך הוא. כל חוות הדעת הדגישו כי ילדיי מטופלים ומטופחים מאוד. חודשיים קודם לכן, בתאריך 29.10.2008, קיבלתי את משמורת ילדיי – כשדר' כלב יוסף, מומחה בימ"ש שהומלץ על-ידי עו"ס ניבה מילנר ונבחר על-ידי רשויות הרווחה, חזר והדגיש בחקירתו הנגדית (ע"י ב"כ הגרוש) בביהמ"ש, תמ"ש 039605/07, עמ' 16, שורות 7-11:

"ש. ילדים בכלל צריכים להימצא במשמורת שנתונה להם סכנה?

ת. לפי הבדיקה הקלינית והבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית שזה בדיקה הרבה יותר מושקעת, עם כל הבעייתיות של לורי וחוסר השליטה לפעמים, היא לא נמצאה מסוכנת לשלום הילדים."

עמ' 17 לחקירה נגדית (ב"כ הגרוש), שורות 12-24:

ש. אתה רוצה לחזור מן ההמלצות שלך?

ת. אני עומד על ההמלצות שלי.

ש. אני שואל שאלה כנה, לאחר שהגשת את ההמלצות, ולאחר שראית את התנהגות האישה, אתה לא חושב שהיטבת עם האם?

ת. לא.

ש. אני סבור שהיא לא צריכה להיות הורה משמורן אני סבור שהיא לא זכאית להיות הורה משמורן על הילדים?

ת. אני עומד מאחורי מה שכתבתי."

10. חודשיים לאחר מכן (ביום 06.01.09), בלא שחל שום שינוי מהותי, פק"ס אתי דור מלשכת רווחה גבעתיים בצוותא-חדא עם ניבה מילנר, במהלך 'ועדת טיפול', הכריזו על ילדיי כנזקקים, ולקחו את ילדיי בצו חרום על-פי סעיף 11 לחוק הנוער למרכז חרום, כשהן מבצעות מחטף ופונות לבימ"ש לנוער, שלא הכיר את תיק המשפחה, ואישר את לקיחת ילדיי.

11. החל ממועד זה נותקתי משני ילדיי ללא קביעת הסדרי ראיה וקשר עם ילדיי.

12. בתאריך 13.10.09 פנתה פק"ס לילי שמי מלשכת רווחה ר"ג (מקום מגורי הגרוש) לביהמ"ש לנוער כשהיא משקרת, ממש כך, שם כתבה בתצהיר שקר:

"לגבי המפגשים בין האם לבין הקטינים, מתוך התנהלותה של האם לגבי המפגשים כפי שמפורט בתצהיר, נראה שהאם מרוכזת בעצמה, ובמאבק עם רשויות הרווחה ועם גרושה ולא ערה לצרכים של הקטינים.

באופן שהיא מתנהלת, הפגיעה בקטינים נמשכת והיא אינה מצליחה להפעיל שיקול דעת שיעמיד את טובתם במקום מרכזי. הומלץ ע"י ד"ר כלב בבדיקת המסוגלות שנעשתה לאם שהאם תהיה בטיפול מאחר ובמצבי לחץ עשויה לסכן את עצמה ואת הילדים עד עתה לא נמצאת בטיפול. (ההדגשה במקור ע"י הפק"ס! ל.ש.).

13. המומחה, כאמור, קבע ההיפך: "היא לא נמצאה מסוכנת לשלום הילדים". פקידת הסעד שיקרה בתצהיר את בית המשפט: עובדה היא כי באוקטובר 2009 הייתי מנותקת מילדיי כבר כ- 10 חודשים!!! היעלה על הדעת שאני יכולה לפגוע בילדיי כאשר מאבקי נעשה ללא פשרות להשיבם אלי, או למיצער: לקיים עימם הסדרי ראיה וקשר הדוקים ורצופים.

14. בתצהירה זה של פקידת הסעד לביהמ"ש היא זנחה את כל הטענות הכוזבות לאלימותי כלפי ילדיי, המוכחשים באופן מוחלט, ועיקר טענותיה הופנו לפעילותי נגד רשויות הרווחה, פעילות שנעשתה באופן ציבורי-תקשורתי, תוך ניצול זכויותיי על-פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

15. כאמור לעיל, פקידות הסעד לא מילאו חובתן על-פי דין, גם כשהן עצמן יזמו ביצוע אבחון לשני הקטינים ונענו בהחלטה מחייבת שניתנה על-ידי כב' השופט נפתלי שילה, כדלהלן:

ביום 15.12.09 העידה פקידת הסעד לילי שמי בביהמ"ש:

"אנחנו מציעים שהילדים יעברו אבחון אצל גורם שימנה ביהמ"ש כי כך אנחנו נהיה בטוחים שזה גורם ניטרלי. אבחון פסיכולוגי שנקבל המלצות כיצד ניתן להמשיך בקשר בין הילדים לבין אמם. כמו כן בקשנו גם בדיקות אינטראקציה של האם וכל ילד בנפרד… על פי ההמלצות נשקול את המעורבות שלנו.

עד לחוות הדעת אני ממליצה שלא יתקיימו שום ביקורים אפילו לא במרכז קשר.

            [תמ"ש 39605-07, עמ' 2 שורות 12-17]

השופט נפתלי שילה קבע בהחלטתו:

"1. על פי המלצת פקידת הסעד ימונה מומחה אשר יבחן לעומק את הצדדים והילדים, וייתן המלצות בדבר הטיפול הדרוש לצורך חידוש הקשר בין האם והילדים.

5. בשלב זה ועד להחלטה אחרת אני מאמץ את המלצות פקידת הסעד כפי שעלו בדיון היום ולפיהן בשלב זה לא יתקיימו ביקורים.

6. פקידת הסעד תמשיך לעקוב על מצב הילדים ותסייע ביישום המלצות המומחה לכשיינתנו."

[עמ' 6 לפרוטוקול הנ"ל]

16. ההתעמרות בקטינים ובי נמשכה גם לאחר מכן. הניתוק המרושע נמשך ללא קביעת הסדרי ראיה ובאופן הנוגד את המלצת הפק"ס.

17. ביום 22.3.2010, במעמד צד אחד (של הגרוש), החליט השופט שילה:

"5. מורה, כי הקטינים יקבלו את הטיפול הרגשי שלו הם זקוקים וזאת בהתאם להמלצות פקידי הסעד. פקידי הסעד מוסמכים בזאת אף ללא חתימת האם להעניק את הטיפול הנפשי הנראה להם לקטינים, ככל שיידרש באמצעות אנשי מקצוע שהם יבחרו.

9. פקידת הסעד אף מתבקשת ליתן המלצות ביחס למשמורת הקבועה של הקטינים."

18. פקידת הסעד ניבה מילנר מינתה את דר' סוזנה אברון כמומחית בימ"ש לביצוע המבדקים. אלא שהאבחון בוצע רק לאריאל. אורם נותר בלא אבחון ובלא טיפול.

19. ביום 3.9.10 הגישה המומחית דר' אברון את חוות דעתה ובה כתבה:

"דיון וסיכום

אורם מסרב בתוקף להיפגש עם אמו, לעומת אריאל, שמבטא בגלוי את הגעגועים והרצון לפגוש אותה.

הנני ממליצה:

1. להחזיר באופן מיידי את המפגשים בין אריאל לאמו.

2. על המטפל האישי של אורם לשים דגש על הקשיים שלו עם האם, בניסיון להגיע לרגיעה ואפשרות של חידוש הקשר."

20. המומחית אברון מינתה את שותפתה דר' שרה יעקב לחידוש הקשר. ביום 21.11.10 נתן בית המשפט תוקף של החלטה לבקשת המינוי.

21. החל מחודש נובמבר 2010, התחלתי לראות את הבן שלי אריאל, שהיה בן 6 שנים, לאחר שנותקתי ממנו שנה ו- 11 חודשים. לעומת זאת, לא נקבעו הסדרי ראיה עם הבן שלי אורם, ממנו אני מנותקת עד עצם היום הזה – במשך כחמש שנים.

22. המומחית דר' שרה יעקב, דרכה התקיימו המפגשים ביני לבין בני אריאל, פעמיים בשבוע, שעתיים כל מפגש, העבירה דיווח לבית המשפט ביום 12.1.2011 והתריעה כדלקמן:

"ידוע לי מפי ד"ר אברון כי:

1. שני הילדים לא מקבלים טיפול פרטני.

2. אנשי לשכת הרווחה אינה מעורבת וזאת מבחירתם.

3. האב לא מקבל הדרכה הורית.

לאור המתואר אני סבורה כי:

1. האם רגישה לצרכי בנה.

2. לאריאל ואמו קשר טוב.

3. האם לא מהווה כל סכנה לבנה. נהפכו. אריאל זקוק לאמו.

המלצות

6. אני סבורה שיש להרחיב את המפגשים של האם עם בנה ויש בהחלט מקום לאפשר לאם לאסוף את בנה מהמסגרת החינוכית לפחות עד סוף המפגשים.

7. יש לחייב את האב בהדרכה הורית.

8. יש לקבוע כי שני הילדים יקבלו טיפול פסיכולוגי במסגרת ציבורית כמו "התחנה לבריאות הילד והמתבגר" של משרד הבריאות.

10. חיוני להמשיך את המפגשים בין הילד ואמו באופן רציף גם בתקופה שבה אעדר.

13. במידה והמלצות אלו לא יקוימו אני ממליצה בכובד ראש לשקול מחדש את נושא המשמורת."

23. המומחית דר' שרה יעקב שנאלצה להפסיק את המפגשים עקב מחלה שלה, דיווחה לבית המשפט בתאריך 15.2.2011:

"א. אריאל אוהב את אמו, והמפגשים מתנהלים בחיוב. הילד ניגש לחבק את האם באופן ספונטני במשך הפגישה.

ב. האם מגלה רגישות לצרכים הרגשיים של בנה, מתנהגת בסבלנות ובהבנה כלפי אריאל.

ג. כדאי להמשיך את הביקורים בהשגחה, ולהוסיף זמן ללא השגחה שאחריו הילד והאם יפגשו עם המשגיח בנפרד וביחד."

24. עקב מחלתה, כאמור, נאלצה דר' יעקב להפסיק את מעורבותה בתיק זה. מסיבה זו, העביר ביהמ"ש את הפיקוח לפקידות הסעד, אך שוב: בגלל שיקולים זרים, הן פעלו לנתק אותי שוב ושוב מילדי אריאל למשך 10 חודשים נוספים. רק בנובמבר 2011 התחלתי לראות מחדש את בני אריאל במרכז קשר בת"א, פעם בשבוע. למרבה הצער, עד עצם היום הזה – שלוש שנים, נעשים המפגשים תחת פיקוח הדוק, בניגוד להמלצות מומחים קודמים.

25. ביום 08.01.12 דיווחו העו"ס ניבה מילנר וחברתה סימונה שטיינמץ לביהמ"ש:

"1. אורם – יש הסכמה של שני ההורים לטפל בו לצרכיו.

2. הסדרי הראיה עם אריאל במרכז הקשר בת"א. הובהר כי הסדרי הראיה במרכז הקשר ימשכו זמן ארוך.

3. הרחבה לפעמיים בשבוע תישקל בתנאי: אבחון פסיכיאטרי שהאם תעבור. מתן ויתור סודיות לניבה מילנר.

4. ליווי הקשר עם אריאל יעשה בעזרת מרכז הקשר ולטווח ממושך של שנה לפחות.

5. ביהמ"ש חייב את שרותי הרווחה להכריע וזוהי הכרעה שלנו. אם ההורים לא ישתפו פעולה – המשמעות תהיה לצערנו חזרה למלחמה."

  1. 26.  ביהמ"ש נתן תוקף של החלטה להמלצות אלו. פקידת הסעד מילנר הפנתה אותי למרכז לבריאות הנפש ב"ב. בתאריך 17.1.12, לאחר שעברתי ועדה פסיכיאטרית, נשלחה לביהמ"ש חוו"ד פסיכיאטרית מהמרכז לבריאות הנפש בני ברק ושם נכתב:

"לכבוד

כב' השופט נפתלי שילה

הנ"ל פנתה להערכה במרפאתנו בהוראתך.

הגיעה לפגישה ב 15.1.12, פירטה בפנינו את ההליך המשפטי המורכב בו היא נתונה סביב תביעתה למשמורת על ילדיה וחידוש הקשר התקין עמם.

כפי שהיה בבדיקתה הקודמת, גם הפעם נשלל מצב פסיכוטי פעיל, דלוזיות ו/או הפרעות בפרספציה, נשלל מצב דכאוני מג'ורי, נשללו מחשבות אובדניות או מחשבות תוקפניות כלפי עצמה או כלפי אחרים.

התרשמנו מאשה בעלת כוחות נפשיים, הנאבקת מזה זמן רב בנסיבות משפטיות ואנושיות כמעט בלתי אפשריות שיצרו מצב בו לא ניתנת לה האפשרות להיות בקשר רגיל וקבוע עם ילדיה."

27. לאחר קביעת מרפאת בריאות הנפש הוציאו פקידות הסעד ביום 13.9.12 מכתב בו קבעו:

"הסדרי הראייה יתקיימו פעם אחת בשבוע במרכז הקשר עד לסוף שנת 2012. בוועדה האחרונה סוכם כי הילדים ילכו לטיפול בהקדם ככל הניתן".

עם זאת הוסיפו קביעה הנוגדת את האמור באבחון:

"כמו-כן סוכם כי נושא שינוי הסדרי הראיה יישקל לאחר שתעברי אבחון מעמיק כפי שנקבע בוועדה."

28. יאמר כאן: לא נקבע בשום מקום שאעבור אבחון נוסף בפני וועדה. שכן, עברתי אבחון מקצועי ופרטני שמונה חודשים קודם לכן, כמו גם שבעה (7) אבחונים קודמים, אליהם נשלחתי מטעם פקידות הסעד. בכל האבחונים נמצא כי אני מתפקדת וכשירה כאם. פקידות הסעד סירבו להרחיב הסדרי ראיה ולהסיר פיקוח, ובחרו להתעלל בי ובילדיי וזאת באופן כפוי ולא אנושי.

פקידות הסעד הנילונות פעלו והן פועלות גם עתה בניגוד להוראות החוק, בניגוד לצווים שיפוטיים, ובניגוד לאבחונים שנערכו על-ידי מומחים, שקבעו את כשירותי לקבל את ילדיי.

29. ביום 14.8.2012 פניתי לבית המשפט ב"בקשה דחופה ביותר לאכיפת החלטה שיפוטית לטיפול רגיש בקטין וכיוצ"ב". ביקשתי כי הילד שלי אורם יקבל טיפול דחוף כדי שאוכל לפגוש אותו. בית המשפט הפנה לטיפול פקידות הסעד.

30. בתאריך 13.6.2013 דיווחו פקידות הסעד לבית המשפט:

"1. הילדים יעברו אבחון מקיף במכון שייבחר על-ידי הח"מ מתוך שיקולי התאמה ליכולת המכון לענות לשאלות המקצועיות הדרושות לצורך גיבוש תוכנית עתידית.

2. יחול איסור על ההורים לפנות מיוזמתם אל מי מהמאבחנים.

4. סיכום האבחון והמלצות האבחון יועברו אך ורק לחתומות מטה ורק לאחר עיון וחשיבה יוחלט מה מתוך סיכום האבחון יועבר להורים.

5. המפגשים של אריאל עם אמו ימשיכו להיות תחת פיקוח מלא, אחת לשבוע.

הערה: האבא הביע התנגדות להמלצה זו, הוא הדגיש בפנינו כי הוא חרד מיכולותיה של האם לפגוע בבנם כמעשה נקם. התרשמנו כי החרדה של האב הינה אוטנטית. האב ביקש לציין כי אם חלילה יקרה משהו לבנו הוא יראה במערכת את האחיות לפגיעה."

המלצות אלו שניתנו על-ידי פקידות הסעד קיבלו תוקף של החלטה מביהמ"ש.

למרות זאת, הן לא קוימו עד עתה. למרבה הצער והפרדוכס – אי-קיום האבחון והטיפול בבני אורם, באופן הנוגד צו בית המשפט, שימש בידי שתי פקידות הסעד האחראיות ברשלנותן למחדל הנורא, אמתלה למנוע ממני מפגשים עם בני בטענה כי בלא אבחון מוקדם לא יינתנו מפגשים.

31. פקידות הסעד הנ"ל התעמרו בי, כאמור משיקולים זרים, והוציאו דיבתי רעה. חוות דעת חיוביות אודותיי הוסתרו מאורגני משרד הרווחה. כך לדוגמא:

דיווחי מנהלת מרכז הקשר עו"ס אריאלה גרבוז לא הועברו לבית המשפט מנובמבר 2011 ועד עצם היום הזה. פקידות הסעד מסרבות לצרף את אורם למרכז הקשר, הן מסרבות להרחיב הסדרי ראיה, הן מסרבות להסיר פיקוח, וכל זאת בניגוד למומלץ על-ידי מנהלת מרכז הקשר המפקחת בפועל.

סימונה שטיינמץ וניבה מילנר לא נכחו באף פגישה, לא דיברו ולא נפגשו במשך השנים שחלפו עם ילדיי מאז ועד עצם היום הזה, ולמרות זאת הן גוזרות את דינם: ניתוק מאמם.

סיכום

32. אין חולק על-כך כי אינני מסוכנת לילדיי. מעולם לא הייתי.

33. אני מנותקת מילדי-בכורי במשך חמש שנים, בלא שנקבעו הסדרי ראיה. פקידות הסעד פועלות באופן זדוני נגדי, משיקולים זרים: מחד-גיסא, הן פנו לבית המשפט, מיוזמתן, וחייבו ביצוע אבחון ומתן טיפול לילדיי, כתנאי להסדרי ראייה נאותים; אך מאידך גיסא, הן נמנעו במשך כחמש שנים מביצוע אבחון וממתן טיפול כמתחייב, הפרו צווים שיפוטיים בזה אחר זה.

למרבה הצער, הנילונות שכחו כנראה את חובתן: לפעול לטובת הקטינים ולציית לצווים שיפוטיים. מסיבה זו נאלצת אני לפנות לכבוד השר בזעקה של אם, בבקשה ובדרישה:

העבר את הטיפול בילדיי לפקידות סעד אחרות, שתהיינה מחויבות לטובת הקטינים.

34. שלוש שנים אני במרכז קשר. כבוד השר שוחח מיוזמתו עם מנהלת מרכז הקשר והתרשם מהקשר החם שלי עם בני אריאל.

35. במשך חמש (5) שנים נמנעת ממני הזכות הבסיסית להורות, הזכות לגדל את ילדיי, הזכות לקחת את ילדיי לקניון, לים, לבריכה או לסרט, הזכות לחגוג חגים עם ילדיי, הזכות לקחת את ילדיי לבית הספר, והזכות להשתתף באסיפות הורים.

36. פקידות הסעד סימונה שטיינמץ וניבה מילנר פועלות משיקולים זרים ומונעות ממני את ילדיי במשך חמש שנים ללא סיבה הגיונית, בניגוד לטובת ילדיי. במקום לציית לצווים שיפוטיים, הן פועלות "לתמרן" לרעה את בית המשפט, תוך ניצול אמון בית המשפט במוסד פקידות הסעד.

37. כבוד השר מתבקש להדיח לאלתר את ניבה מילנר וסימונה שטיינמץ מלטפל בתיק המשפחה שלי.

38. כאמור לעיל, אני שומרת לעצמי את הזכות לפעול בכל דרך חוקית כדי להשיב את ילדיי ולמצות את הדין עם הנילונות.

39. בשל חומרת העניין, כאמור, אי-ציות ואי-קיום צווים שיפוטיים וכן הטעיית בית המשפט, אני מוצאת לנכון להעביר עותק מתלונתי זו גם למבקר המדינה.

בכבוד רב,

ולריה מאממת

ולריה מאממת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.