למה יצאתי השבוע לשביתת רעב? – מאמר מאת גיל גרינברג

בגיל 33 החלטתי להוציא רישיון נהיגה למטפלת האישית, כדי שאוכל להתנייד ממקום למקום עם רכב אישי, למרות הלקות שלי, שיתוק מוחין. ואז הגיעה המדינה שקבעה שאני לא יכול לרכוש רכב בו אפשר לשבת מקדימה. החלטתי לשבות רעב, כי כאשר דנים באורח החיים של כל אדם, ובפרט באפשרותו של בעל מוגבלות לנוע ממקום למקום, יש לשים דגש לא רק על המחיר, אלא גם על איכות החיים

גיל גרינברג בהפגנה לפני שביתת הרעב

זה לקח לי קרוב לעשר שנים להודות בפני עצמי שאני לא מסוגל להוציא רישיון נהיגה. בשלב כלשהוא הפסקתי כבר לספור את שיעורי הנהיגה ואני אפילו לא מוכן לחתום על מספר הטסטים שעשיתי. אני חושב שכאן, בניגוד לתחומי החיים האחרים, דווקא העקשנות שלי הייתה לי לרועץ.

אחת החוכמות הגדולות של החיים היא היכולת לבחור נכון איפה לוותר ואיפה לא. לזהות נכון את המקור האמיתי שממנו נובעת עצם המחשבה לוותר על משהו, האם הוויתור הוא סימפטום להתפרקות רגעית, אולי תוצאה של החלשות מנטאלית שהתבשלה במיץ של עצמה במשך פרק זמן ממושך יותר, או שמדובר בחוסר יכולת אמיתית שנובעת מקושי אובייקטיבי.

כולנו מכירים את המשפט הידוע "אלוהים, תן לי את הכוח לשנות את מה שבכוחי לשנות, לקבל את מה שאינני יכול לשנות ואת התבונה להבחין בין השניים". אף פעם לא אהבתי את המשפט הזה. חשבתי שהוא מנסה להגדיר גבולות. לא רציתי לחשוב על מה שאני יכול או לא יכול לעשות. רציתי לנסות. ואז לנסות עוד פעם ועוד פעם, ולדעת בסוג של ידיעה פנימית מאוד עמוקה, שאחרי מאתיים "לא" בסוף מגיע "כן" אחד וזה כל מה שצריך. ולמדתי על עצמי שפרט לכל מה שנוגע ליחסים של עם נשים, שכל "לא" שלהן מטיס אותי לקיבינימט, בכל מקרה אחר, המילה "לא" דווקא מדליקה אותי רצח, היא מדרבנת אותי, מאתגרת אותי, מחדדת אותי כמו שור בפני סדין אדום בזירה. אבל לפני כמה חודשים הבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, רישיון לא יהיה לי. זה קרה דווקא לא על הכביש אלא בסימולטור. שם הייתי צריך לדמות מצב של בלימת חרום וראיתי שזמן התגובה שלי, לא מספיק טוב. זה היה נתון אמפירי יבש. דווקא הבוחן אמר שניתן לשפר את זה. והנפיק לי אישור להמשיך ללמוד, אבל אני ממש נלחצתי. אם זה המצב אחרי כל כך הרבה שיעורים, כנראה שקושי אובייקטיבי אכן קיים כאן ועדיף שלא לקחת סיכון. החלטתי שאני מוציא רישיון ללורנה, העוזרת האישית הצמודה שלי וכמה שיותר מהר. אחרי הכל, אני כבר בן 33 ועדיין לא היה לי אוטו. תבינו, הרכב אינו משאת נפש בפני עצמה, אלא החופש שהוא מביא אתו – והפסקת התלות הנוראה בתחבורה ציבורית בלתי זמינה ונעדרת נגישות באופן תדיר.

למה אני חייב לשבת מאחורה?

לורנה למדה נהיגה על סקודה אוטמטית והצליחה להוציא רישיון בטסט הרביעי. כשהגעתי לביטוח הלאומי ברמת גן לברר את תנאי הרכישה שאני זכאי להם, שלחו אותי לוועדת גודל רכב, שהיא ועדה שיושבת במשרד הבריאות כחלק מהמרב"ד (המכון הרפואי לבטיחות בדרכים) ותפקידה לקבוע את הרכב המתאים לצרכים הפיזיים והבריאותיים של בעל הרכב, ובכללם: גובהו של האדם בעת ישיבה בכיסא הגלגלים, רוחב הכסא והאם ישנה אפשרות לעבור מכיסא הגלגלים, לכסא המותקן ברכב.

ההמלצה שלה תקבע איזה רכב אני אוכל לרכוש בהשתתפות עצמית של 20% מעלות הרכב לפני מס ועוד 25% משיעור המס. על פי חוק, אילו הייתי נוהג לא הייתי משלם מס כלל. יש כאן אפליה בין נכים נוהגים ושאינם נוהגים. למה? ככה. ההסבר הרשמי הוא, שבמקרה של נכים שאינם נוהגים יש נהנים נוספים מהשימוש ברכב. כאילו הפיליפינית שלי משתתפת במימון הרכב אז לא מגיע לה הנחה, כי היא לא נכה.

נלחם על איכות החיים של כולנו. גיל גרינברג

הגעתי לוועדה וסיפרתי להם שלורנה הוציאה רישיון על רכב בהילוך אוטומטי, ושהיא קיבלה את אישור הביטוח הלאומי כ"מורשית הנהיגה" שלי. נערכו לי בוועדה כל מיני בדיקות של טווחי תנועה בידיים וברגלים, בדיקות שלא נראו לי רלוונטיות במיוחד, כיוון שלא אני אשב ליד ההגה. כעבור זמן מה קיבלתי תשובה שהוועדה מאשרת לי רכב ידני, כי לורנה הפיליפינית לא צריכה אוטומט.

במילים אחרות, אחרי שממנתי רישיון מכיסי המרזה הרבה יותר מהר ממני, אמרו לי, לך תוציא עכשיו עוד מי יודע כמה מאות או אלפי שקלים ללמד את לורנה שיטת נהיגה חדשה. העיקר שלביטוח הלאומי יהיה קצת יותר כסף לבורקס. ביקשתי לגשת לוועדת ערער, קודם כל על מנת שהרכב יותאם למי שקיבלה אישור כמורשית נהיגה שלי, אבל החלטתי עוד דרישה אחת פשטה. אני מבקש רכב שיאפשר לי לשבת עם כסא הגלגלים ליד הנהג.

אני לא מכונאי ולא מהנדס. אין בידי הכלים המספיקים כדי להסביר את התופעה הבאה, אבל היא מתרחשת וזו עובדה: כאשר יושבים מאחור, על גבי כיסא גלגלים מוגבה, חרף היותו מעוגן לרצפה, כיסא הגלגלים "רוקד" בתנודות קלות או קשות, בהתאם לטיב הכביש שעליו נוסעים: מורגשת כל גבשושית, כל בור הכי קטן, כל סיבוב של הרכב, לפעמים אפילו בעת מעבר בין נתיבים. התנודות הקטנות האלה, מזיזות את הבטן, וכשזה נמשך שעה רצופה ואולי יותר, נגרמת בחילה. אני יודע את זה כי נסעתי ברכבים של חברים שלי. נגרמו לי בחילות וסחרחורות, וגם כשלא הגעתי למצבים של בחילה, התפללתי שהנסיעה תסתיים כבר ושאני אוכל לנשום אוויר נקי מחוץ לרכב.

לא. אני לא אדם שסובל מבחילות באופן כרוני. רופא לא יוכל לאשר שאני סובל מבחילות באופן כרוני, ולכן אני לא יכול להשיג אישור כזה מרופא על מנת להביא זאת לידיעת הוועדה, במסגרת חובתה להתחשב בצרכים הבריאותיים.

כל אדם סביר היה חש בחילה אילו בטנו הייתה מטולטלת ברציפות במשך זמן ארוך. ממה ששמעתי על הודו, זה קצת מזכיר את הטלטולים שחווים התיירים בנסיעה באוטובוסים רעועים על פני דרכים לא ממש סלולות. לחילופין, הדבר דומה לנסיעה בכיסא גלגלים ממונע על פני דרך של אבני פסיפס מחורצת היטב. ישיבה מקדימה לעומת זאת, לאור התנסותי ברכב כזה, מקהה את התנודות, ניתן גם להחזיק את הידית של הדלת, על מנת לשפר את היציבה של פלג הגוף העליון ואפשר לנשום הרבה יותר אוויר ישר מהחלון.

למעט לשון הדימויים, שנועדה לנסות להסביר לכם הקוראים את הבדלי התחושה, עיקרי הדברים הובאו בעל פה לוועדת הערער (שהתקיימה באמצע החודש שעבר) אולם הוועדה בחרה, וטעמיה עמה, שלא לרשום את הדברים בפרוטוקול הסיכום, במילים אחרות להתנהג כאילו הדברים כלל לא הובאו לידיעתה ולאשר (תודה, באמת) רק את המעבר לדגם רכב אוטומטי, פולקסוואגן קאדי, אם תרצו, אשר על דעת כל המומחים להתאמת רכבים לנכים, אינו יכול לאפשר לי לשבת מקדימה על כסא הגלגלים במקום הכיסא שליד הנהג מטעמי גובה.

אי רישום הדברים לפרוטוקול והיעדר כל התייחסות אליהם (גם אם לא נרשמו בפועל) בהחלטה, מהווים בעיה של אתיקה, אתם יודעים מה, עזבו אותי מאתיקה, זה צעד לא הוגן כלפיי כבן אדם.

מנכ"ל הביטוח לאומי שולח אותי לאכול

על זה כבר לא יכולתי לשתוק. נכון, החוק מתיר לי אומנם לגשת לבית הדין לעבודה ולשטוח בפניו את טענותיי. אך בית הדין אינו מהווה סמכות מקצועית לעניין גודל רכב, ולכן מרחב הפעולה שלו מוגבל למדי ומסתכם בסך הכול באפשרות לחייב את המכון הרפואי לבטיחות בדרכים לקיים דיון נוסף. אם בוועדת הערער ישב מולי מנהל המכון, פרופסור ריבק, שהוא הסמכות הבכירה ביותר שיש, ולא רשם את הדברים שאמרתי, אולי כי לשיטתו הדבר היחיד שבאמת משנה זו היכולת להיכנס לרכב ולצאת ממנו ושום דבר אחר מלבד זאת, מדוע שאטריח את עצמי לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו של עלאק דיון. ואם כבר אז זיון. זיון מוח.

החלטתי לשבות רעב מול הסניף הראשי של הביטוח הלאומי בירושלים. מטרת השביתה הייתה לגרום למוסד לביטוח לאומי להבין, שהוא חייב, ובאופן מיידי ככל האפשר להביא לשינוי בהגדרת הסמכויות של וועדת גודל רכב, באופן שיביא לידי ביטוי גם ההכרה בחשיבותה של חוויית המשתמש ברכב, במובן של היעדר סבל. המטרה השנייה הייתה לנסות לקדם פתרון ברמה הנקודתית.

לאחר יום וחצי של התבצרות בביטוח לאומי, בלי אוכל, ובנוכחות תמידית של שני שוטרים לפחות (עם לילה שהעברתי בביתה של ציפי ארבלי היקרה, אחת המלייקקות של עמוד המאבק בפייסבוק) ראיתי את מנכ"ל הביטוח הלאומי, הפרופסור שלמה מור יוסף נכנס לחנייה. הוא ניגש אלי וניסה לברר את הסיפור. הוא ביקש שאלך לאכול ואכתוב למייל שלו באריכות את כל הסוגיה. עוד בטרם הספקתי לכתוב אות אחת, התקשרה אלי מנהלת תחום הקצבאות בביטוח הלאומי והודיעה לי, על דעת המנכ"ל שידיו כבולות ושאינו יכול לעשות דבר ללא ועדה נוספת.

מדוע לא אמר לי זאת בפגישתנו החפוזה? אולי ידע שאלמלא ייצור בי את הרושם שמעמדו מאפשר לו להזיז עניינים לא אעזוב את המקום? אינני טוען שמור יוסף הבטיח לי משהו. יותר מזה אני גם מוכן לומר בבירור שהוא לא הבטיח לי כלום. אבל ביקשת שאכתוב לך? תהיה גבר ותמתין לפחות לשמוע מה שיש לי להגיד. לא כך בונים מחדש את אמון הציבור באחד המוסדות השנואים ביותר במדינה. המשך יבוא.