וידויה של עובדת סוציאלית – תרבות הסאדיזם במוסדות הכליאה של משרד הרווחה
וידויה של עובדת סוציאלית – תרבות הסאדיזם במוסדות הכליאה של משרד הרווחה
הכתבה: אנחת רווחה
יהודה שוחט, ידעות אחרונות, 24 שעות , 04.11.2012
"עובדי נווה יעקב הם לא האשמים היחידים. אני שב- 15 שנותיי עבדתי עם אנשים שאיבדו כל צלם אנוש, יודעת שכולנו אשמים. המדינה שהפריטה את הרווחה, המנהלים שמקצצים, ואתם שמתקשים להתמודד עם חריגים".
מ' עובדת סוציאלית במוסדות פסיכיאטריים מגישה כתב אישום.
"האשמים הראשונים הם המנהלים. מי שמנסה לחסוך בכסף, פוגע בסופו של דבר בחיי אדם. את המחיר משלמים החולים שהושארו לבד בחושך, נקשרו לכיסאות, ספגו מכות".
במשך כ- 15 שנה אני יוצאת ובאה ממוסדות פסיכיאטריים שונים. לצורכי עבודה ומחקר. ראיתי אנשים במצבים שאי אפשר אפילו לדמיין. בני אדם שהטבע התאכזר אליהם, והותיר אותם עירומים וחסרי כל מול עולם שמאיים לבלוע אותם, עד שאיבדו צלם אנוש. עם הזמן למדתי להתחבר אליהם, לחבב אותם ולאהוב את המקצוע שבחרתי לעצמי. מצאתי מלאכים בדמות אדם שהקדישו את חייהם לטיפול באותם אומללים והביאו אור לחייהם, ולמדתי דרכי התמודדות ושיטות טיפול שונות.
אבל יש גם את סיפורי הזוועה כמו אלה שהתגלו בנווה יעקב. במהלך עבודתי נתקלתי לא פעם בעובדים – מטפלים כמו אנשי מינהלה – שהתקשו להתמודד.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Vf7KmLxuubs&list=UUsYAZdpT2xmGQtn6onsMmvA&feature=player_embedded]
אם להיות הורים לילדים זה קשה, הרי שלטפל בחוסים שרבים מהם נטולי כל שליטה עצמית, ובמקרים רבים אלימים ומסוכנים לעצמם ולסביבתם, זו משימה קשה שבעתיים.
חלק מהאנשים שפגשתי בדרך נשרו והחליפו מקצוע. אחרים הוציאו את התסכול על המטופלים והועברו מתפקידם. קשה לומר שהופתעתי מהמתרחש בנווה יעקב.
בלי לסנגר על הפושעים, אנשים שאין לי מילה אחת טובה לומר עליהם, הם לא האשמים הבלעדיים. לא מספיק ללמוד וגם לא להתבונן מהצד כדי לעבוד במקומות כאלה. לא מספיק לחתום על מסמכים או לאשר שאתה מבין מה התפקיד שלך.
מקצועות בתחום האפל הזה נרכשת לאחר שנים. זה לא משנה אם מדובר בפסיכיאטר, באחות, ברופא, במנהל מחלקה, בסניטר או בעובד ניקיון. התנאים בנוה יעקב, כמו בעוד מקומות דומים, הם כמעט בלתי אפשריים. אנשים צעירים וחסרי נסיון, שלא עברו את ההכשרה המתאימה, לא יצליחו לשמור על שפיותם במקום כזה, ובאותו רגע הופכים החוסים לקורבנות בפעם השניה.
הזמנה לפשע
קשירת חולה לכיסא, למשל, היא דבר מקובל. עד כמה שזה ישמע נורא לאדם מהשורה, כשמדובר בחולה שיכול לפגוע בעצמו אם לא יהיה קשור – אין ברירה. אבל גם במקרים כאלה יש דרכים לשמור על צלם אנוש. לבדוק אם נוח לאותו חולה, האם הוא לא מושפל, והאם היחס שהוא מקבל שומר על כבודו. לצערי, לא פעם ראיתי חולים שכבודם נרמס. האנשים שאמורים להגן עליהם ולסייע להם, התייחסו אליהם כאל בעלי חיים בכלוב. צחקו, דחפו, קיללו.
מי שלא יודע להתמודד עם אדם שעושה על עצמו את צרכיו, צועק ומקלל, עלול להגיב באלימות משום שהוא לא מכיר דרך אחרת. אין לו את הסבלנות, את אורך הרוח, את ההבנה. מי שנוהג כך הוא פושע, תת אדם שראוי לשבת במאסר, אבל האשם העיקרי הוא מי שנתן לו את הגישה בלי להעניק לו את הכלים הנכונים.
האשמים הראשונים הם המנהלים.
לא יכול להיות שמקרים כאלה יתרחשו בין כותלי המוסד שאתה מנהל מבלי שתהיה מעורב ותדע.
טיוח הוא הסכמה שבשתיקה.
לקיחת עובדים צעירים וחסרי ניסיון היא הזמנה לביצוע פשע. דבר גורר דבר. מי שמנסה לחסוך בכסף, פוגע בסופו של דבר בחיי אדם.
ראיתי כבר בכירים במערכת הבריאות שמחפשים לקצץ ובדרך מעגלים פינות. את המחיר שילמו תמיד האחרונים בשרשרת המזון – החולים שהושארו לבד בחושך, נקשרו לכיסאות, ספגו צעקות וגם מכות.
לאותם חולים אין בית אחר. כל חייהם מתנהלים בין ארבע הקירות האלה. הם כפופים לחוקים נוקשים, מקבלים טיפול אגריסיבי. אין להם יכולת להתנגד, ובוודאי שלא להביע את דעתם. מה שנראה לכל אחד מאיתנו אלמנטרי, עבורם הוא משימה בלתי אפשרית. באחד מהמקומות שבהם עברתי, עקבתי במשך זמן מה אחרי חולה שמצבה הנפשי הלך והידרדר.
פעם אחת, כשהצלחתי לגעת בה, היא החלה לדבר. לאט, בשקט, הסבירה לי שהיא מרגישה מתה. תיארה, בקושי, איך מנערה חיה ומתפקדת היא הפכה לצל.
הטיפול התרופתי, הצעקות, ההשפלה היומיומית, גרמו לה להתכנס עוד יותר בתוך עצמה. כשיצאה מהמוסד שבו שהתה, החלה להתאושש. "נורמטיבית" היא אולי לא תהיה לעולם, אבל היא לפחות הרוויחה את חירותה, דבר שאחרים במצבה לא יזכו לו לעולם.
גם המדינה לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. הפיקוח, לפחות כפי שאני ראיתי במהלך השנים, נעשה כלאחר יד ורק כדי לסמן וי. אין מספיק כוח אדם, וגם לא תקציב, כדי לפקח כמו שצריך על המוסדות האלה.
דרך הייסורים שעובר כאן מי שזקוק לעזרה היא הדבר הרחוק ביותר שפגשתי מיימי מהמוסר היהודי. במדינת ישראל שנת 2012 שירותי הרווחה הם מותרות. יום אחד, בלי שנשים לב, עוד יפריטו גם אותם. מי שיש לו כסף יטופל, ומי שלא – ייזרק לרחוב או למלתעות מוסדות כמו נווה יעקב.
ימשיכו לא לחיות
נחמד שיש חקירת משטרה, ופתאום כולם קופצים ושואלים שאלות ומקשים קושיות ומציעים עזרה, אבל איפה תהיו בעוד שבוע כשהסיפור הזה יירד מהכותרות? איפה תהיו אחרי הבחירות? מי יזעק את זעקתם של אלפי האומללים והאומללות האלה? מי יסייע לעובדים הסוציאליים, לפסיכולוגים ולשאר הקדושים שמכונים להקדיש את חייהם לתחום המקולל הזה? אתם לא צריכים לענות. אני יודעת את התשובה. אתם תמשיכו בחייכם, והם ימשיכו באין חייהם.
אתם, אני לא מתכוונת רק לפוליטיקאי, וגם לא לשר "הרווחה", אתם החברה הישראלית. אלה שרואים אדם קצת חריג ומיד עוברים את הכביש, מעדיפים לא לדעת בכלל שיש בחברה האנושית "פסיכים", כפי שאתם קוראים להם תוך תנועת ראש מזלזלת, שיש אנשים פגועים מנטלית ופסיכולוגית, שיש כאלה שסובלים מפיגור. אתם אלה שמצקצקים בלשונכם כמה זה נורא שמתעללים באנשים אומללים כל כך, אבל יוצאים שוב ושוב למאבק חסר פשרות נגד פתיחת בית או הוסטל לאנשים במצוקה / תשושי נפש / פגועים מנטלית בשכונה שלכם.
זוהי בדיוק ההגדרה של להיות סובלני. אבל בחברה הישראלית, שהולכת והופכת לגזענית, למזלזלת, למנוכרת, המילה הזאת – סובלנות – הפכה כמעט למילת גנאי. לו יכולתי, הייתי מכריחה כל אזרח להתנדב או לבקר לפחות פעם בשנה במקום כמו נווה יעקב. לא נעים? תתמודדו. תלמדו. תשכילו. אולי תדעו לכבד גם את אלה הזקוקים לכבוד הזה.
שמעתי בימים האחרונים גם ביקורת על ההורים. איך לא ידעו מה עובר על ילדיהם, ואם ידעו – איך לא עשו כלום במשך כל כך הרבה זמן. שיהיה ברור: מי שלא היה הורה או בן משפחה לאדם כזה, לא מבין במה מדובר.
בחלק גדול מהמקרים הם באמת לא יודעים. זה לא שהילד – לפעמים גם אדם בן 40 – מספר מה עובר עליו. במקרים אחרים הם חושבים שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אנשים במצבם.
"כשיש לך ילד נורמטיבי אתה יודע שלא הכל בידיים שלך, אבל יש לו כוחות והוא יסתדר", כתבה ביום שישי ב"ידיעות אחרונות" אם לילדה כזאת. "כשיש לך ילד פגוע אתה דואג כל חייך, כי הוא לא יסתדר בלעדיך". אני מאחלת לכל אותם חכמים, שממהרים לפרשן ולבקר, שלא יעמדו לעולם במצבם של אותם הורים. ולנו, אני מאחלת שנלמד מזה. כי מה שמייצר מפלצות כאלה, זו גם החברה והמדינה שלנו.
