תביעת ענק נגד משרד הרווחה ומשרד החינוך על התעללות בשתי ילדות חסרות ישע שהיו בחסותן

Spread the love

תביעת ענק נגד משרד הרווחה ומשרד החינוך על התעללות בשתי ילדות חסרות ישע שהיו בחסותן

 התעללות מחרידה בשנות ה- 70 בילדות בנות 8 שנים במושבה יבנאל בחסות רשויות הרווחה

מאי 2011 אולפן שישי – ערוץ 2, כתבת תחקיר של סמדר פרי – "הבית שמאחורי העצים"

כולנו פשענו נגדכן – הילדות מיבנאל
 הן היו ילדות קטנות כשאבא שלהן, מורה מכובד, העביד אותן בפרך בשדה, הרעיב אותן והתעלל בהן מינית. הן גרו ביבנאל בבית מזוהם, ישנו על הרצפה והסתובבו במושבה בבגדים מטונפים.
כשבגרו, בנו קריירות מצליחות והחליטו לתבוע את כל אלה שיכלו להציל אותן והתעלמו.
עכשיו, אחרי שנפסקו להן פיצויים של מאות אלפי שקלים, יצאנו איתן למסע לגיהינום ילדותן.

בשעת בוקר מאוחרת עושה הרכב את דרכו צפונה, פניו מועדות ליישוב הקטן והוותיק יבנאל, הצופה אל הכנרת. במושב האחורי מצטנפות שתי אחיות, עדי בת 44 וכרמל בת 45 (שמותיהן כמו שמות יתר בני המשפחה, בדויים).
18 שנים היה המקום ההוא ביתן, ולמרות ששנים רבות לא ביקרו שם, הישוב הירוק הזה היהי עבורן תמיד כמשולש ברמודה אכזרי שבלע את ילדותן. בלילה שלפני הנסיעה לא הצליחו להירדם, ועכשיו, במושב האחורי של האוטו, הן נאחזות אחת בשניה, נעטפות בשתיקה ככל שאנחנו מתקרבים ליעדנו, מביטות החוצה, אל השדות. גלים של חרדה גועשים בחלל הקטן של הרכב.
מפת היישוב חקוקה עדיין בזכרונן. הן מכוונות את הצלם דרך כבישי יבנאל. אל נקודות העצירה הרבות והכואבות שנעשה כאן – אל חורבות מה שהיה פעם בית אביהן, שיחד עם בנו האהוב, כך הן מספרות, התעלל בהן והפך אותן לשפחות מין, אל בתיהם של האנשים שתפקידם היה להושיע אותן מהתופת, אל השדות בהם עבדו בפרך והן רק בנות שמונה, אל מקומות המסתור בהם למדו להיות שקטות – שקטות, כדי שאיש לא ימצא אותן.

היום הן נשים בוגרות עם קריירות מצליחות בשירות הציבורי, שתיהן צפויות בקרוב לקידום לדרגות בכירות ביותר. שתיהן יודעות לשדר ביטחון, מקצועיות ואסרטיביות במקום עבודתן, שבמסגרתו פוגשת לפעמים אחת מהן את עורכת הדין שיכלה לשנות את חייהן ולא עשתה זאת. אבל שם, במקום בו הכל התחיל – ומבחינות רבות גם נגמר – מול נוף עברן והאנשים שידעו, לטענתן, על מצוקתן הגדולה ולא עשו די להצילן, הן נותרו חסרות מילים. מול כל אלה הן חוזרות להיות הילדות הקטנות, חסרות הישע.
בתביעה שהגישו נגד משרד הרווחה, משרד החינוך ומועצת יבנאל, דרשו את מחיר ילדותן האבודה, את מחיר השתיקה. "התובעות היו שק חבטות של משפחתן, ומגיל צעיר חוו התעללות ברמה בלתי נתפסת, אלימות פיזית, מינית ומילולית", נכתב בכתב התביעה. "לאורך כל שנות ילדותן ונערותן נמנע מהתובעות מזון בסיסי בביתן , הן חיו בתנאי הגיינה ירודים, בבית מזוהם, שורץ חולדות ומזיקים, בו האשפה נערמה במשך שנים על הרצפה, מבלי שמישהו יפנה אותה. התובעות לנו על קרשים, עם מזרנים מאולתרים, ללא מצעים ושמיכות".
ועוד: "משפחתן טופלה בידי רשויות הסעד והרווחה. משרד הרווחה ומשרד החינוך ידעו באמצעות עובדיהם ושלוחיהם על אודות מצבן של התובעות. במסגרת הליכי הגירושים והתביעה למשמורת על התובעות הקטינות ביקש בית המשפט לקבל חוות דעת של פסיכולוג מומחה. מסקנתו היתה להוציא מיידית את התובעות מביתן לפנימיה. בית המשפט אימץ את קביעת הפסיכולוג. למרות כל המתואר לעיל, ובניגוד מוחלט להחלטת בית המשפט בנדון, לא עשו הנתבעות צעד כלשהו כדי להוציא את התובעות מרשות אביהן, וזאת תוך כדי כך שהן מודעות לסכנות החמורות להן חשופות התובעות".
בחודש שעבר, שבע שנים אחרי הגשת כתב התביעה, הגיעו הצדדים – בהמלצתו של השופט אליקים רובינשטיין – לפשרה, שקיימה תוקף של פסק דין, לפיה המדינה ומועצת יבנאל ישלמו יחד לאחיות 660 אלף שקל, מבלי להודות בטענה כלשהי.

ילד בתוך קרטונים

הן נולדו בשנות ה- 60 בחיפה לאמא ניצולת שואה, קופאית בחנות גדולה, ואבא יליד הארץ, מורה למתמטיקה. הן מתקשות לקרוא להם אבא ואמא. במקום זה הן מכנות אותם "הזקן" ו"הקרייזי". "הם לא דיברו איתנו אף פעם", מספרת עדי. "לא קראו לנו בשמותינו, לא הבטיחו לנו בעיניים. לאישה שהיתה האמא שלנו היו שני שמות גנאי בשבילנו – שווארצ חיה ושטיק דרעק (חיה שחורה וחתיכת חרא)".
בבעלות המשפחה היו שתי דירות באותו הבנין, אחת מעל השניה. האם התגוררה בדרך כלל בקומה התחתונה. הילדים בדירה מעליה. האבא היה בא ונעלם. בשתי הדירות שררו כאוס ועזובה. באף אחת משתיהן לא היו להן מיטות משלהן. "היינו מוצאות איזו פינה ושם נרדמות, מתכסות בעיתונים או בגדים ישנים", הן אומרות.
עדי וכרמל נולדו אחרונות. הראשון היה מיכאל, היום איש אקדמיה. הוא היה בהיר עור, בלונדיני עם עיניים כחולות. "החזות הארית היתה הפרמטר החשוב ביותר במשפחה שלנו כדי לשרוד", הן אומרות. אחריו נולדה מאיה, שנפטרה בגיל ארבע וחצי. הבן השלישי, ספי, היה גם הוא בהיר שיער ותכול עיניים. היום הוא מכהן בתפקיד בכיר באחת החברות הגדולות בארץ. עדי וכרמל זוכרות אותו כאח שהתעלל בהן ואנס אותן במשך חמש שנים עד גיוסו לצבא.
אבנר, עדי וכרמל נולדו אחריו. "שילמנו מחיר כבד מאוד על זה שאנחנו לא בלונידינים" מספרת עדי. "אבנר היום הוא שבר כלי. לעיתים הוא אומר לנו, 'אני לא יודע איך אתן שרדתן, אבל אני שרדתי את האס-אס'. אנחנו היינו תתי אדם". את אבנר גירשה האם מהבית כשהיה בן שבע. הוא ישן בשוק בחיפה, בתוך קרטונים, ואחר כך הואבר לפנימיה.
"היה חוק ברזל אחד בבית: אסור לתת לנו אוכל", מספרת עדי. "האח הגדול שלנו, מיכאל, שהיה גדול מאיתנו ב- 12 שנים. רוב הזמן לא חי בבית. הוא סיפר לנו שבשנתיים הראשונות לחיינו הוא זה שדאג להישרדות שלנו".
כשמיכאל לא היה בבית, האב היה מגיע לביקור. "הזקן היה מתיישב על הכסא שלו ומבקש שנבוא", מספרת עדי. "הוא קרא לזה משחק. הוא אף פעם לא הפעיל עלינו אלימות פיזית. תמיד שמר על ארשת שקטה ומכובדת, גם כשביצע בנו את המעשים הנפשעים שלו. זה אף פעם לא היה משהו שהוא עושה לנו, אלא אנחנו צריכות לעשות לו, לשרת אותו. ככה זה היה תמיד, נולדנו אל תוך זה ולא ידענו שיכול להיות אחרת".

החגורה של הזקן

"זה כאן, זה הבית", האחיות מבקשות שנעצור. אנחנו יוצאים מהאוטו ונעמדים מול בית נטוש עשוי אבן שחורה, מוקף שיחי פרא. קשה לומר אם הסיפורים על מה שהתרחש בין כתליו או מראהו העגום הם שמעוררים תחושה של אי נחת, אימת שמזדחלת על הגב.
"אני אשאר כאן", אומרת כרמל, נעמדת בשביל המוביל אל פתח הבית, "אני לא אעמוד בזה". אבל כשהיא רואה אותנו מתקדמים, היא אוזרת אומץ ובצעדים כושלים נכנסת אחרינו פנימה. הבית פרוץ ומוזנח. בחדרים מפוזרים ספרים ומסמכים ישנים. על אחד הקירות רישומים שונים שכתב האב: מספרי טלפון, שמות, כתובות. האחיות, בעלות הבית, לא מסוגלות לטפל במכירתו.
הן הגיעו לכאן עם האב בשנת 1973, כשהיו בנות שבע ושמונה, לאחר שההורים החליטו להיפרד. "יום אחד הוא אמר לנו שמעכשיו נגור איתו ביבנאל. שם יש לו שטח אדמה גדול ובית", אומרת עדי. "הוא סיפר לנו שזה גן עדן, עם דשאים לשחק עליהם, מרחבים פתוחים וצמחיה פורחת". עוד קודם לכן הוא עבר לגור שם יחד עם ספי. עד אז שימש הבית מחסן לאחד מבתי העסק הקטנים באזור.
"הכל בבית הזה היה בדיוק כמו שזה היה בחיפה", אומרת כרמל. "לכלוך נורא, ערימות של עיתונים שכיסו את הרצפה והגיעו לגובה של מטר. לא היו רהיטים. הוא קשר חבל, כאן בחוץ, בין שני העצים, הניח עליו שמיכה ואותנו עליה וכך ישנו בהתחלה. אחר כך, כמו בחיפה, היינו מוצאות פינה בבית, על העיתונים, והשקן נתן לנו בגדים ישנים להתכסות בהם. יותר מאוחר גם היו לנו קרשים".
כבר ביומן הראשון בבית, הן מספרות, העיר אותן האב בשעת בוקר מוקדמת ולקח אותן לשדה בו גידל מלפפונים, עגבניות, אבטיחים ומלונים. עד גיוסן לצבא הן יעבדו בפרך בשדה, מכונות על ידי אביהן "קבוצת הפועלים הפרטית שלי".
"הוא היה מעיר אותנו כשבחוץ חושך מוחלט, הציפורים עוד לא צייצו", הן נזכרות, 'עדי וכרמל, קומו!' הוא היה שואג, והיינו נעמדות בדום מתוח. 'תאכלו ואני אקח אתכן לעבוד', היה אומר. 'אבל אין אוכל', היינו אומרות לו, והוא היה צוחק עלינו, 'יש לימונים על העצים, זה לא אוכל?' כל השנים סירב לקנות לנו אוכל. היה מביא לחם אחד, חלב אחד וגבינה, וזהו".
בחשיכה, אוחזות ידיים, היו צועדות לשדה, להניח צינורות השקיה, לזרוע, לקטוף, לדלל, להרים שקים כבדים. לעיתים היה משאיר אותן שם כשומרות מפני גנבים. כשהגיע להשגיח על עבודתן צעק שהן לא שוות כלום, שעלויות האחזקה שלהן גבוהות מדי בהשוואה למה שהן נותנות לו.
"בקיץ הטמפרטורה ביבנאל מגיעה ל- 40 מעלות, ולא היו לנו מים לשתות", מספרת עדי. "היינו מתחננות אליו שיביא לנו מים לשתות", מספרת עדי אבל הוא היה אומר, 'לאט – לאט, תסיימו את העבודה ותקבלו מים'. מרוב צמא היינו משליכות אחת על השניה אדמה, מאבדות את השפיות".
ביבנאל הן היו רשומות לבית הספר "נפתלי". המסמכים שאיתרו בארכיון היישוב שבע שנים לאחר מכן מדברים על היעדרויות רבות. קבוצת הפועלים הפרטית של האבא לא הגיעה ללמוד קרוא וכתוב וחשבון במשך חודשים.
הן לוקחות אותנו אל מה שאמור להיות חדר האמבטיה. "מה שאתם רואים כאן זאת הגרסה המשודרגת", הן מספרות. "קודם לא היו לנו מים זורמים בבית. כשכבר היינו מתקלחות, זה היה בחצר, עם מים קרים. היינו מטונפות. כשהיינו מגיעות לבית הספר, היו מביאים אותנו כדוגמה איך לא להיות. השיער שלנו נראה כמו רסטות, מלא קשרים ומלוכלך, עם כינים".
ספי היה בן 13 כשהן הגיעו לגור איתו ועם האבא ביישוב. "המשפט הראשון שאמר לנו היה 'אני ארצח אתכן'", מספרת עדי. היא לוקחת אותנו לחדר בלי דלת ולוחשת "בפינה הזאת הוא אנס את כרמל. אני עמדתי כאן", היא מצביעה. הוא היה מתעלל באחת מאיתנו ואומר לזאת שעומדת בצד, 'זה הכל בגללך, בגלל שניסית לברוח'. את רואה את הקולבים האלה? כאן במשך שנים היתה תלויה חגורה של הזקן, אותה ספי היה לוקח ממנו כדי להרביץ לנו. הוא היה סדיסט".
בשיחת טלפון שניהלה כרמל עם אחיה ספי, שנים רבות אחר כך, הוא הודה במעשים ואמר: "אני לא מכחיש, הכל היה. אני לא יודע להסביר את זה. כשאתה מתבגר יוצאים כל הדברים המיניים, זה חלק מההתבגרות".
"הוא הסביר את מה שעשה בכך שהוא ראה את הזקן ולמד ממנו", מספרת עדי. "מצד אחד אנחנו מרחמות עליו ומאמינות שהחרטה שלו כנה. מצד שני אנחנו לא יכולות לסלוח לו".

רשויות הרווחה בטבריה ויבנאל ידעו ולא עשו מאומה – במושבה יבנאל שבגליל קראו להן "ילדות הזאבים" הבית של הילדות השותקות.

 שתי ילדות גדלו בבית מבודד בו התרחש אחד מסיפורי ההתעללות הקשים ביותר שידעה המדינה אי פעם.

 האב התעלל בשתי האחיות התעללות קשה כל-כך, עד שהן נמנעו כמעט לחלוטין מליצור קשר עם בני-אדם.

כולנו פשענו נגדכן – התעללות בילדות מיבנאל

צילה לייבוביץ' – אחות בית הספר שבו למדו הילדות ראתה כי הן מוזנחות בצורה נוראית אולם לא בדקה לעומק את הבעיה ו"העבירה הלאה" לדבריה.

קצינת הביקור הסדיר רוחמה יופה, שתפקידה היה לברר מדוע הילדות נעדרות הרבה מבית הספר, טוענת שכלל לא ידעה על ההתעללות, אך לפני מס' שנים בתצהיר לבית המשפט כתבה כי זהו אחד ממקרי ההתעללות הקשים ביותר אליו נחשפה, הן התעללות פיסית והן נפשית מצד המשפחה.

 עו"ד מרים גינצברג שהיתה נציגת משרד הרווחה דיווחה לבית המשפט כי מאחר ואין שיתוף פעולה בין האב לרשויות הרווחה, אין אפשרות להוציא את הילדות ממשמורת האב.

 כשהיא מעומתת עם התחקירנית בנוגע למקרה, היא אומרת "אינני זוכרת את המקרה. אינני מכירה את הפרטים. חלקי אם בכלל, היה מזערי".

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=knx4D4TAf8g]

שנות האלפיים – פקידת סעד שירה שביט אורגד מלשכת סעד  בת ים צורחת באמוק "אני בכלל לא בעסק".

 התשובות אז וגם היום אותן תשובות. פקידות הסעד לא לוקחות אחריות על מעשיהן, מטייחות ומסלפות בלי בושה ובלי יראה חרף ראיות המוגשות להן. הרס וחורבן חיי אנשים תמימים ובעיקר אכזריות וקור רוח מצד פקידות סעד שאמורות לסייע ובפועל גורמות נזקים עצומים. 

יולי 2006 – פקידת הסעד שירה שביט אורגד מלשכת הרווחה בת ים שלחה אישה כשירה וטובה בת 60 לבדיקה ברמאות וכפייה אצל הפסיכיאטר איתן חבר.

 הפסיכיאטר כתב בבדיקה הבלים ודברי בלע שהובאו היישר מפיה של שירה שביט אורגד, ורשם סמים פסיכיאטרים קשים לאישה.

הפסיכיאטר איתן חבר החריב את חייה של האישה. כל מעשה הביזיון וההפקרות נעשה בידיעתו של השופט שמואל בוקובסקי שלא עשה מאומה מלבד לאשר דברי התרעלה מפיה של פקידת הסעד שירה שביט אורגד.

כולנו פשענו נגדכן – התעללות בילדות מיבנאל

השקר ששינה הכל

בתחילת שנת 1975 ההורים פתחו בהליכי גירושים. במסגרת ההליכים התנהל דיון מי יקבל משמורת על הבנות. לבקשת בית המשפט, הגיש ד"ר מיכאל גרדוש, פסיכולוג מומחה, חוות דעת על ההורים. המתארת אותם כאנשים בעייתיים מאוד המתקשים לתפקד כהורים ולא מספקים לבנותיהם את תנאי המחיה הראויים.

ד"ר גרדוש המליץ להוציא את הבנות מהבית ולמצוא להן סידור הולם – מוסד, פנימיה או משפחת אומנה.

ביוני 1975 החליט בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של ד"ר גרדוש. עו"ד מרים גינזבורג, אז נציגת היועץ המשפטי לממשלה מטעם משרד הרווחה והיום מנהלת המחלקה המחוזית (פלילי) בפרקליטות חיפה, הוסמכה למצוא פתרון הולם לבנות. מהמסמכים המשפטיים שנמצאו הרבה שנים אחר כך בארכיון בית המשפט עולה כי "עו"ד גברת גינזבורג מקבלת על עצמה לברר את האפשרויות בנדון ולהודיע עליהן לבית המשפט ולצדדים בהקדם האפשרי, וזאת כדי לאפשר את ביצוע ההחלטה לקראת שנת הלימודים תשל"ה-תשל"ו".

באותו היום בו נפלה ההחלטה, עדי וכרמל חיכו לאביהן על המדרכה שליד בית המשפט המחוזי בחיפה. כשהוא יצא אליהן, אמר: "זהו, בית המשפט החליט שאתן נשארות אצלי", והם עלו לאוטובוס ונסעו חזרה ליבנאל. גם לתושבי המקום, ביניהם האחות הראשית של בתי הספר והגנים, צילה ליבוביץ, שאף הגיעה להעיד לטובתו באחד מהדיונים בהסבירה כי הוא מאוד מעונין בבנות, סיפר שזכה במשפט.

איש לא העלה בדעתו שהאב שיקר. איזו סיבה היתה לחשוד בו, הרי עוברות השנים ואף אחד לא בא ולא דורש לקחת את הילדות ממנו. הן גדלות כחיות בר מפוחדות בתוך הישוב. מעת לעת נשלחים האחות ליבוביץ ונציגי רווחה לביתו, כי הן אינן מגיעות לבית הספר.

מכתבים רבים נכתבים, בהם עולה זעזוע ממצבן של הבנות. כך, לדוגמא, כותב קצין מבחן מחוזי בשנת 1978: "לבושן מרושל, מוזנח, מלוכלכך ולפעמים אפילו קרוע. יש שהבנות מופיעות מלוכלכות בגופן לבית הספר. מחברותיהן לא מסודרות (אם יש בכלל)… מבחינת אופיין הן ילדות קשות. נתונות להשפעתו החזקה של האבא… מבחינה לימודית מצבן גרוע מאוד. האב אינו מוכן להוציא אותן מהבית לפנימיה בטענה שטוב להן בבית ושהוא מספק להן את כל צורכיהן".

הטרגדיה הגדולה היא שלעדי וכרמל היה פתח מילוט, היה סיכוי להינצל. עו"ד גינזבורג עשתה נסיון למצוא להן מקום חלופי, אבל האב לא שיתף פעולה, ובזה זה נגמר.

עו"ד גינזבורג כתבה לעורך הדין של האם: "בעקבות החלטת השופטת העברתי חומר מקיף על הבנות לשירות לנוער במשרדנו. נבדקו אפשרויות סידור הבנות במקומות שונים. מאחר שלא היה כל שיתוף פעולה מצד האב, לא ניתן היה לבצע את החלטת השופטת".

עו"ד גינזבורג אמרה בתגובה לפניתנו: "התיק התנהל לפני 36 שנה. מאז 1985 אינני עובדת משרד הרווחה. אינני זוכרת או יודעת דבר וחצי דבר בכל הקשור לתיק זה".

לאורך השנים ניסו האחיות ליצור קשר עם האם, מונעות על ידי דחף בלתי נשלט לחום. "היה לנו חלום שיום אחד היא תרצה בנו, תגיד לנו שהיא מצטערת. היינו באות אליה, אבל היא איימה שתזמין משטרה. עד שהפסקנו". ולמרות הכל, כשמתה, בשנת 2009, התייצבו בהלוויתה.

כולנו פשענו נגדכן – הילדות מיבנאל

קישורים:

נפתלי שילה בית משפט לעניני משפחה רמת גן – ושרותי רווחה גבעתיים רמת גן – כשלון בהגנה על קטינים

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=GVIPo3OCi20&w=425&h=349]

salome

salome

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.