אלימות במוסדות לילדים? גיליתם את אמריקה / פרופ' אסתר הרצוג

Spread the love

אלימות במוסדות לילדים? גיליתם את אמריקה / פרופ' אסתר הרצוג

ynet / 16.2.12

סקר מקיף גילה שכמעט שליש מילדי הפנימיות נופלים קורבן לאלימות מצד הצוות. המסקנה המתבקשת מאליה היא לסגור מיד את מערך ההתעללות ולהעביר את הטיפול לקהילה.

בכנס שהתקיים השבוע בבאר שבע, הציגה ד"ר שלהבת עטר-שוורץ את ממצאי הסקר שערכה בקרב 1,324 בני נוער בני 18-11. מהסקר עלה שקרוב ל-30% מבני הנוער השוהים בפנימיות דיווחו על כך שהם קורבנות לאלימות מצד אנשי הצוות. האלימות הפיזית כוללת דחיפות, צביטות, סטירות, בעיטות ואגרופים. זה היה פרסום נוסף מבית מדרשם של בתי הספר לעבודה סוציאלית, ה"מעז" לחשוף את המציאות המזעזעת, המוכרת היטב לרשויות הרווחה, הרווחת במוסדות הכפייה לילדים ובני נוער "בסיכון".

פרופ' אסתר הרצוג – יו"ר עמותת ע.ל.י.ה. עמותה לזכויות ילדים והורים, רכזת פרלמנט נשים בישראל

בסקרים כמו זה האחרון, וכן עבודתם של חוקרי עבודה סוציאלית נוספים – בהם ורד סלונים-נבו ויצחק לנדר – המצביעה על המחירים הכבדים לילד ולמשפחתו עם הרחקתו מהבית והשמתו במוסדות, משמשים בעיקר כעלה תאנה ליושרת החוקרים.

אין הם תורמים דבר לשינוי המדיניות, בעיקר מפני שביורוקרטיית הרווחה, בתי הספר לעבודה סוציאלית וארגונים "לטובת" הילד, הסמוכים על שולחן הרווחה, מפיקים תועלות מגוונות מהמשך קיומה של מדיניות הכליאה במוסדות: בתקציבים, בתקנים, במרחבי מחקר ועוד. הארגונים "למען הילד" הם המצטיינים בהצגה המזויפת של דאגה לשלום הילדים, שמאחוריה שליטה הולכת וגוברת על "ילדים ונוער בסיכון".

אלו מחפשים תדיר אחר קהלי מצוקה נוספים להרחבת מוטת "טיפולם" ושליטתם. הציבור החרדי, למשל, מסתמן זה כמה שנים כיעד אטרקטיבי לחדירה ולהקמת מערכות "טיפול" נוספות.

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ידע לספר בכנס כי מאות הילדים החרדים נפגעי עבירות מין שנחקרו, הם רק "קצה הקרחון" של ההיקף ה"אמיתי" של ה"תופעה".

המסקנה המתבקשת מאליה עם קריאת ממצאי הסקר היא לסגור באופן מיידי את מערך ההתעללות בילדים ובני נוער. אפילו בבית הכי מתעלל (ואלו הם, לפי סלונים-נבו ולנדר, רק כ- 15% מהילדים המוצאים ל"השמה חוץ ביתית"), יש סיכוי שתהיה התערבות של שכנים, אנשי חינוך וכיוצא בזה.

במוסדות הילדים הם שקופים, הם לא קיימים ודמם מותר, שהרי מערכות ביורוקרטיות, כמו המוסדות, מטייחות מטבען כל ביקורת, בוודאי זו של ילדים חסרי גב הורי-משפחתי.

 [youtube=http://www.youtube.com/watch?v=abJXl0xTrKE]

בעקבות הסקר המליץ ד"ר קדמן להקים מוסד של נציב קבילות מיוחד לילדים בפנימיות, שבראשו יעמוד שופט בדימוס ואשר יהיה נגיש וזמין לכל ילד במסגרת חוץ-ביתית. אם זה לא היה מזעזע כל-כך, זה בוודאי היה משעשע. ילדים ובני נוער מתלוננים בפני כל מי שמוכן להאזין להם על סבלם במוסדות, על הניתוק מהמשפחה, על מסגרות לימוד עלובות בתוך המוסדות, על גניבות רבות והתעללות של ילדים אחרים, על אלימות פיזית ומילולית של אנשי צוות.

הפתרון נמצא בקהילה 

האם יש צורך ב"שופט בדימוס" כדי לשמוע את קולם הנואש?

האם יש צורך במחשבה קונספירטיבית כדי להבין שתלונותיהם לא יטופלו לא במשטרה ולא ברווחה? כך, למשל, "זכיתי" להתנסות כזו כאשר נחשפתי לסיפורו של ילד בן תשע שהורחק מביתו בטענת שווא על התעללות של אמו. הוא הושם במרכז חירום למשך כשנה ואחר כך הועבר למוסד סגור, משם נותב לחינוך מיוחד עם כל חבריו במוסד, ואולץ לקחת כדורים פסיכיאטריים כי התלונן על דיכאון והוכה על ידי איש צוות. התלונה "טויחה" כמיטב המסורת המוסדית.

עם ילד נוסף בן 11 שהושם במוסד סגור שוחחתי לאחרונה על פי בקשת אביו. הוא סיפר בכאב עמוק על אומללותו במוסד. ילדים גונבים ממנו את חפציו, מכים אותו והוא מדוכא מרוב געגועיו הביתה. התערבותו של מבקר המדינה דווקא הועילה במקרה זה, על אף אטימות לבן של פקידות הסעד ביישוב.

מה עוד צריך כדי שעידן המוסדות יבוא לקצו?

שקערת תקציבי הרווחה תתהפך על פיה, כך שתקציבי המוסדות יועברו לידי הרשויות המקומיות, להרחבת יום הלימודים, לפיתוח מערכת הזנה במערכת החינוך הפורמלי, לפיתוח שירותים בחינוך הבלתי פורמלי ולהגדלת הסיוע הכלכלי למשפחות במצוקה. גם משרד הרווחה יודע "מה צריך לעשות", כפי שעולה מהתוכנית "עם הפנים לקהילה", שפרסם ב-2004. אך התוכנית הפכה לעלה התאנה של המשרד שמאחוריו הרחבה מתמדת של מוסדות סגורים ומרכזי חירום והגדלת תקציבי הרווחה ותקנים לעובדים סוציאליים. וכמובן, מספר הילדים במוסדות הסגורים ממשיך להיות מוביל בעולם (יותר מ-10,000) ושיעור "הבוגרים" של מוסדות אלו בבתי הסוהר ממשיך להיות גבוה.

בארה"ב סגרו כבר מזמן את מוסדות הרווחה. שם הבינו שגם משפחות אומנה אינן מקום בטוח ומיטיב במקרים רבים מאוד וכי הפתרון לילדים "בסיכון" פיזי נמצא במסגרת הקהילה ובעיקר בקרב המשפחה המורחבת.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=LMWVBlswP8g&list=UUsYAZdpT2xmGQtn6onsMmvA&index=5&feature=plcp]

המניפולציות של ועדת שניט

ynet / 25.1.12

המציאות בישראל השתנתה כך שגברים ונשים חולקים באופן שווה את האחריות על גידול ילדים. זה מצג השווא של הוועדה.

הודעתו של שר המשפטים יעקב נאמן על תמיכתו בביטול חזקת הגיל הרך אינה מפתיעה, שהרי השר נאמן להגמוניה הגברית שהוא בשר מבשרה. תמיכתו מהווה עוד הוכחה כואבת להתגייסותה של הפטריארכיה לשמירת מוסד המשפחה המסורתית. היא עושה שימוש במגוון כלי נשק: כפיית מסגרת המשפחה תלוית הממסד הדתי, בחסות חוקי המדינה, אלימות נגד ה"פמיניסטיות" (ה"מכשפות התורניות" בפטריארכיה המודרנית), שימוש בטקטיקות כוחניות ובאלימות, הצגת עובדות שקריות כאמת, גיוס נשים לחזית מהלכי הדיכוי ועוד.

התרחבות תהליכי פירוק מוסד המשפחה המסורתית, במקביל להשגת העצמאות הכלכלית-חברתית של נשים, מהווים איום של ממש על שלטון הגבר. בזכות המאבק הפמיניסטי שאיפשר לנשים להתפרנס ולרכוש עצמאות כלכלית, פחתה תלותה של האשה בגבר ונשים רבות יכולות היום להתגרש כאשר הקשר כרוך באלימות, בדיכוי או בסבל. המאבק הפמיניסטי איפשר לנשים גם ללמוד, לרשת את רכוש הוריהן, לבחור ולהיבחר. אבל לתהליך השחרור יש מחיר שהולך ומתברר כבלתי נסבל. האלימות והדיכוי של נשים מקבלים פנים של נקמה ופגיעה במהות קיומן הנשי. לא נשי – ביולוגי, אלא נשי-חברתי, באמהוּת שלהן, אותה מהות שהחברה הפטריארכלית הצליחה כל-כך טוב להטמיע בהן וכעת מבקשת להכות בה.

נשים בעולם החרדי נתונות לדיכוי הולך וגובר על כך שהתחזקו כלכלית, עם יציאתן לעבודה בשכר.

הן לומדות על בשרן כי עליהן לשמור על מקומן בשולי המרחב הציבורי. מי שנוהגת אחרת – מוטרדת, מוקצית ואף מוכה – למען יראו וייראו.

בחברה החילונית, מי שבולטת במרחב הציבורי – מושפלת, מוטרדת ומבוזה ואפילו נרצחת – והאחרות יראו וייראו.

אשה החפצה להשתחרר מיחסי  דיכוי  במשפחה נענשת באופן הקשה ביותר: בקשריה עם ילדיה הקטנים (ועל גבם), שאותם הרתה, ילדה, גידלה כמעט לבדה. אותו פטריארך שחינך אותה וכפה עליה להיות קודם כל "אמא" וניתב אותה למסלול הקושר אותה היטב לעיסוקים המתאימים לאחריותה המרכזית על ילדיה, נוקם בה ובילדיה על כך ש"פרקה עול" ורצתה להתגרש.

לשלטון הפטריארכאלי שותפים רבים: בממסד הדתי, במערכות הרווחה, החינוך, המשפט, האקדמיה, הצבא והתקשורת. למלחמת הפטריארך נגד שחרור האשה מגויסות גם נשים, המתייצבות בחזית הלוחמת והמגוננת על הגברים.

העובדות הפוכות 

ועדת שניט מספקת את הדוגמה הבוטה ביותר למניפולציה ולהטעיות של הפטריארכיה. ממצג השווא, בסיס המלצותיה, עולה כי המציאות בישראל השתנתה כך שגברים ונשים חולקים באופן שווה את האחריות על גידול ילדים, כולל ילדים עד גיל 6. מכאן היא מסיקה שגם החזקה עליהם יכולה להתחלק באופן שוויוני, עם גירושי ההורים. העובדות מלמדות ההיפך: ברובם המכריע של המקרים אמהות הן המטפלות העיקריות בילדים ובעיקר בילדים בגיל הרך.

אמהות קובעות את היקף משרתן על פי יום הלימודים במוסדות החינוך ורובן עובדות בחלקי משרות או במקצועות שבהם יום העבודה קצר. כחמישית מהן עובדות במערכת החינוך. כ-25% מהנשים מפסיקות לעבוד עם הולדת ילדיהן (לעומת פחות מ-1% מהגברים). נשים עובדות במשרות חלקיות פי 3 מגברים, משום שהן האחראיות העיקריות על הילדים. ואפילו לפי דיווחי הגברים (ממצא של הלמ"ס מ-2009) רק 2% מהגברים מגדירים את עצמם כ"מטפל העיקרי" של ילדיהם.

הסיכוי שתהיה פה חברה שוויונית לשני המינים, שתטפח את המשפחה השוויונית, בעזרת יום חינוך ארוך, יישום חוק שכר שווה לאיש ולאשה, גיבוש הסדרים במקומות עבודה התומכים בהורים עובדים ועוד, תלוי בנשים מחויבות לשוויון כמותן. ציבור הנשים יזכור היטב מי פעלו באומץ, מול אלימות גברית גוברת, ומול ערכי הפטריארכיה המבקשת לשמר את שעבוד הנשים במסגרת המשפחה המסורתית, ומענישה אותן על בחירתן בחופש מדיכוי.

אלו מחפשים תדיר אחר קהלי מצוקה נוספים להרחבת מוטת "טיפולם" ושליטתם. הציבור החרדי, למשל, מסתמן זה כמה שנים כיעד אטרקטיבי לחדירה ולהקמת מערכות "טיפול" נוספות. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ידע לספר בכנס כי מאות הילדים החרדים נפגעי עבירות מין שנחקרו, הם רק "קצה הקרחון" של ההיקף ה"אמיתי" של ה"תופעה".

הטור הקודם
המניפולציות של שניט / אסתר הרצוג
המציאות בישראל השתנתה כך שגברים ונשים חולקים באופן שווה את האחריות על גידול ילדים. זה מצג השווא של הוועדה
לכתבה המלאה

המסקנה המתבקשת מאליה עם קריאת ממצאי הסקר היא לסגור באופן מיידי את מערך ההתעללות בילדים ובני נוער. אפילו בבית הכי מתעלל (ואלו הם, לפי סלונים-נבו ולנדר, רק כ-15% מהילדים המוצאים ל"השמה חוץ ביתית"), יש סיכוי שתהיה התערבות של שכנים, אנשי חינוך וכיוצא בזה. במוסדות הילדים הם שקופים, הם לא קיימים ודמם מותר, שהרי מערכות ביורוקרטיות, כמו המוסדות, מטייחות מטבען כל ביקורת, בוודאי זו של ילדים חסרי גב הורי-משפחתי.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=BW-bPSrKkMU]

בעקבות הסקר המליץ ד"ר קדמן להקים מוסד של נציב קבילות מיוחד לילדים בפנימיות, שבראשו יעמוד שופט בדימוס ואשר יהיה נגיש וזמין לכל ילד במסגרת חוץ-ביתית. אם זה לא היה מזעזע כל-כך, זה בוודאי היה משעשע. ילדים ובני נוער מתלוננים בפני כל מי שמוכן להאזין להם על סבלם במוסדות, על הניתוק מהמשפחה, על מסגרות לימוד עלובות בתוך המוסדות, על גניבות רבות והתעללות של ילדים אחרים, על אלימות פיזית ומילולית של אנשי צוות.

הפתרון נמצא בקהילה

האם יש צורך ב"שופט בדימוס" כדי לשמוע את קולם הנואש? האם יש צורך במחשבה קונספירטיבית כדי להבין שתלונותיהם לא יטופלו לא במשטרה ולא ברווחה? כך, למשל, "זכיתי" להתנסות כזו כאשר נחשפתי לסיפורו של ילד בן תשע שהורחק מביתו בטענת שווא על התעללות של אמו. הוא הושם במרכז חירום למשך כשנה ואחר כך הועבר למוסד סגור, משם נותב לחינוך מיוחד עם כל חבריו במוסד, ואולץ לקחת כדורים פסיכיאטריים כי התלונן על דיכאון והוכה על ידי איש צוות. התלונה "טויחה" כמיטב המסורת המוסדית.

עם ילד נוסף בן 11 שהושם במוסד סגור שוחחתי לאחרונה על פי בקשת אביו. הוא סיפר בכאב עמוק על אומללותו במוסד. ילדים גונבים ממנו את חפציו, מכים אותו והוא מדוכא מרוב געגועיו הביתה. התערבותו של מבקר המדינה דווקא הועילה במקרה זה, על אף אטימות לבן של פקידות הסעד ביישוב.

פרופ' אסתר הרצוג

יו"ר עמותת ע.ל.י.ה. עמותה לזכויות ילדים והורים

מרכזת פרלמנט נשים.

קישורים:

פרופ' אסתר הרצוג יו"ר עמותת ע.ל.י.ה.: "מדיניות הוצאת ילדים מבתיהם והשמתם במוסדות הרווחה היא הפוגעת בילדים"

salome

salome

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.