מי באמת מרמה את הביטוח הלאומי? – מאמר מאת לבנת פורן

על פי הביטוח הלאומי, ישנם אזרחים רבים המנסים באופן קבוע לרמות את הפקידים ולהשיג פיצויים שלא ביושר. לבנת פורן טוענת כי עדיף שיחליטו להתמקד במלחמה שקטה ברמאים, ולהשקיע יותר אנרגיה ציבורית בכיבוד זכויות המבוטחים

לאחרונה נשמעים קולות של פקידי ממשל המנסים להפיח חיים באגדה הנושנה לפיה הישראלים "אוהבים לרמות את הביטוח הלאומי". לא היה בכך נזק, אם היה מדובר רק במאבק להשיב כספים שנגבו מהביטוח הלאומי במרמה, אלא שלסיפור הזה ישנו מחיר כבד, והוא הדבקת סטיגמה על אנשים תמימים וישרים שמבקשים לקבל את המגיע להם בדין, ובסופו של דבר הרתעת רבים מהתעקשות על מימוש זכויותיהם החוקיות.

קשה לדעת אם הפגיעה בקצבאות הזכאים התמימים, היא תוצר לוואי של המאבק ברמאים, או חלילה אחד מיעדיו. כך או אחרת, זוהי תוצאה שחייבים להיות מודעים לה, ולקחת אותה בחשבון.

וודאי שישנם אנשים המנסים לרמות. ישנם אנשים שסוחבים בסופרמרקט, ישנם אנשים שמרמים את מס הכנסה, וישנם אנשים שמרמים את הביטוח הלאומי. ודאי גם שלגיטימי וחשוב להיאבק ברמאים. אבל כשהאוצר והביטוח הלאומי יוצאים בקמפיין מתוקשר נגד קיומה של "מכת מדינה" כביכול, מותר להיות חשדנים ולבדוק את המספרים.

הטעויות הבירוקרטיות מטרידות פחות

לפי דו"ח נציב תלונות הציבור, לא פחות מ-214 תלונות נגד המוסד לביטוח לאומי נמצאו מוצדקות (צילום ארכיון: בוצ'צ'ו)

לפי דו"ח נציב תלונות הציבור, לא פחות מ-214 תלונות נגד המוסד לביטוח לאומי נמצאו מוצדקות (צילום ארכיון: בוצ'צ'ו)
לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, היקף הרמאים מוערך בלא יותר מ -5% ממקבלי הקצבאות. זהו ההיקף המקובל בעולם, ואין בו על עדות לתופעה ישראלית חריגה. חשוב מכך, נובע ממנו ש-95% מהאנשים קשי היום, הקשישים, העניים, הנכים והאחרים הפונים לביטוח הלאומי, אינם מבקשים שקל אחד יותר מהמגיע להם בדין. אף על פי כן יספרו לכם רבים מהם כי היחס לו הם זוכים הוא כאילו מובן מאליו, שהם כולם חלק מאותם 5% רמאים. חשדנות, עוינות, הטחת האשמות והדבקת סטיגמות הם חלק מהחוויה של הפונים לביטוח הלאומי, שגורמת לרבים מהם לא להתווכח גם כשהמוסד החשוב הזה אינו מוכן לתת להם שאת שמגיע להם בדין.

נתוני המוסד לביטוח לאומי מצביעים על כך שהיקף הרמאויות מגיע לכדי 2.7 מיליארד שקלים. זה חמור ביותר. אבל אני מוכנה לשער, מבלי שבדקתי זאת באופן מדעי, כי היקף ה"רמאויות" של המוסד כנגד המבוטחים אינו נופל מכך. כלומר, סכום הכסף שמגיע בדין לפרטים מקרב אותם 95% אך אינו משולם להם בגלל מדיניות של יד קפוצה, הטעויות ומכשלות בירוקרטיות בלתי עבירות עולה על 2.7 מיליארד שקלים. זוהי תופעה חמורה לא פחות מתופעת הרמאים, אבל משום מה, את קובעי המדיניות היא מטרידה הרבה פחות.

דו"ח נציב תלונות הציבור שהתפרסם השבוע מגבה בעובדות את התחושה הזו. לא פחות מ-214 תלונות נגד המוסד לביטוח לאומי נמצאו מוצדקות, זאת לאחר בדיקה קפדנית ביותר לאור הכללים המחמירים של המוסד. יש להניח שגם רבות מתוך 1,000 תלונות נוספות שהוגשו (זהו הגוף נגדו הוגש מספר התלונות הגדול ביותר במדינה!), הן כאלה שיש בהן לפחות מידה של צדק וניתן היה להכיר בזכויות שנגזלו מהמתלוננים, אלא שהמוסד מצטיין ביצירת מכשלות בירוקרטיות שהכשילו תלונות אלה בעיני פקידי המבקר, שאין להם אלא להתייחס לנהלים הפנימיים של הביטוח הלאומי כמציאות נתונה אל מולה נבדקות התלונות, גם כשהנהלים הם בלתי סבירים.

מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי שילמו כל חייהם דמי ביטוח. הם מצפים בעת צרה למצוא מולם גוף אחראי שיכיר בחובתו כלפיהם כמבוטחים. טוב יעשו אנשי האוצר והמוסד לביטוח לאומי אם יוותרו על קמפיין הרמאים שלהם, יתמקדו במלחמה שקטה ברמאים וישקיעו יותר אנרגיה ציבורית בכיבוד זכויות המבוטחים. לו חברה פרטית הייתה נלחמת כך בלקוחותיה, אין ספק שהייתה מזמן פושטת את הרגל. באין מתחרים למוסד לביטוח לאומי, אין לנו אלא לדרוש ממנו יותר תשומת לב לשיפור הליקויים עליהם מעיד מבקר המדינה ופחות התקדמות בקומץ הרמאים שנח לנפנף בהם.

הכותבת היא מנכ"ל המרכז למימוש זכויות רפואיות.