לקחת הם יודעים: לא קיבלה קצבת זקנה במשך 17 שנים מהמוסד לביטוח לאומי

אילולא אותו אחר צהריים שבו שוחחה אורה אלישע עם כלתה רעיה, ייתכן שהיא לא היתה יודעת עד היום שהמוסד לביטוח לאומי מחזיק בכסף שלה ולא מתכוון לשחרר. הסיפור של הגברת אלישע כל כך מעצבן, שהיא עצמה עדיין מסרבת להאמין שהוא נכון, למרות המכתבים מהביטוח הלאומי, שמספרים את הסיפור שחור על גבי לבן.

אורה אלישע היא כמעט בת 77 ואלמנה ב-30 השנים האחרונות. אין לאלישע פנסיה, ומאז שהגיעה לגיל זיקנה היא חיה מקצבת שאירים, 1,600 שקלים בחודש, ומהכנסות מדירה קטנה שבבעלותה, שהיא משכירה. באותה שיחה מקרית בחודש אפריל, שאלה אותה כלתה האם היא מקבלת קצבת זקנה. "אני מאמינה שכן", ענתה אורה, "אם מגיע בוודאי משלמים לי". רעיה אלישע, שסומכת פחות על מערכות הצדק במדינת ישראל, ניגשה לבדוק.

באתר של המוסד לביטוח לאומי היא מצאה שקצבת זקנה בתוספת קצבת שאירים, מעניקות סכום גדול יותר מזה המשולם לחמותה, גם אחרי קיזוז שנעשה בין שתי קצבאות וגם אחרי הורדת התשלומים לביטוח הלאומי עצמו.

השלב הבא היה פנייה רשמית אל הביטוח הלאומי. שם התברר שאורה אלישע הפנסיונרית זכאית לקצבת זיקנה כבר 17 שנים, אולם אינה מקבלת אותה בפועל, מהסיבה הפשוטה שהיא שלא פנתה בבקשה רשמית לקבל את הקצבה. נניח שאת ההסבר הזה עוד אפשר היה לבלוע למרות חוסר הרלוונטיות שלו – הרי בביטוח הלאומי יודעים היטב מתי אדם מגיע לגיל זיקנה ויכולים להתחיל לשלם לו מיד גם ללא בקשה, מה גם שמדובר בכספי ביטוח שעליו שילם כל חייו, אבל ההתפתחות הבאה חמורה הרבה יותר.

לכאורה, מגיע לאורה אלישע החזר בעבור 17 שנים, אולם בביטוח הלאומי מוכנים לשלם לה רק בעבור 12 חודשים, לא יום אחד יותר. למה? ככה, כי זה החוק אומרים שם. אפשר לשער שאילו היא עצמה היתה צוברת חוב לביטוח הלאומי במשך 17 שנים, לא היו מוותרים לה על שקל. איכשהו תמיד זה עובד הפוך כשהם אלה שאמורים לשלם את הכסף.

תמונת המצב נכון להיום היא כזאת: אורה אלישע מקבלת מהביטוח הלאומי 2,300 שקלים בחודש, 700 שקלים יותר מהסכום שקיבלה קודם, ובעבורה מדובר בתוספת משמעותית ביותר. אולם אם מכפילים את הסכום הזה ב-17 שנים, מקבלים יותר מ-100 אלף שקלים ואפשר רק לדמיין כמה היו משתפרים חייה אם הביטוח הלאומי היה משלם את החוב כולו, או במלים אחרות: משלם לה את מה שמגיע לה.

אורה אלישע ממשיכה בינתיים לשלם לביטוח הלאומי, הסכום פשוט יורד מקצבת השאירים שלה. "אין לנו כסף לעורך דין וגם לא כוח לתבוע", אומרות רעיה ואורה. ואורה מוסיפה: "מי יודע כמה אנשים בישראל נמצאים במצב הזה, כמה כסף חוסך הביטוח הלאומי. קיבלתי תעודת אזרח ותיק כשהגעתי לגיל הפנסיה. אם המדינה יודעת בת כמה אני, למה אי אפשר להעביר את הקצבה מיד? כשנודע לי שזה המצב, פשוט ישבתי ובכיתי, זה מעליב".

במוסד לביטוח לאומי מתעקשים שזהו החוק. "התביעה לקצבת זקנה לתקופה הקודמת נדחתה לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה, 1995", נמסר בתגובה מהביטוח הלאומי. "על פי החוק, לא תשולם גמלה בעבור תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו לחודש, שבו הוגשה התביעה". הם הוסיפו עם זאת, כי אפשר לערער על ההחלטה בבית הדין לעבודה.

הואיל וקרוב לוודאי שאלישע אינה היחידה, אולי זה המקום להגיש תביעה ייצוגית בשמם של מי יודע כמה קשישים, ששילמו כל חייהם לביטוח הלאומי, אבל גם הכסף וגם המידע נלקחו מהם.

ואולי אפשר לצפות לפתרון משר הרווחה, משה כחלון, שיודע לעמוד איתן מול בעלי ההון ומתכוון עכשיו להנגיש את המערכת שהוא אמון על שירותיה. בשבועות האחרונים הצהיר באוזנינו כי ברצונו להביא לכך שלא רק שהציבור יהיה מודע לזכויותיו, אלא שהזכויות ירדפו אחרי הזכאים. זה מקום טוב להתחיל בו – שקצבאות זיקנה יגיעו לידי הזכאים להן מבלי שיצטרכו לבקש.

מעקב אחרי ניצולי השואה | אם כבר מחליטים על הטבה לחולי סרטן – למה לטרטר אותם?

ש"מ, ניצולת שואה שמשרד האוצר מכיר בה כנכה 37.5%, מבקשת לא להיחשף בשמה המלא, אולם היא מודעת היטב לחשיבות חשיפת הסוגיה שעליה היא נלחמת. ש"מ חולה בסרטן. באחרונה קיבלה כמו ניצולי שואה רבים אחרים עדכון ממרכז המידע של המשרד לאזרחים ותיקים, בדבר הזכויות של ניצולי שואה.

בעדכון נכתב, בין היתר, כי חולי סרטן גרורתי, אשר למחלתם יש קשר לאירועי השואה, יוכרו כנכים ב-100%. ש"מ מיהרה לפנות אל הרשות לזכויות ניצולי השואה באוצר, וצירפה את אישור בית החולים שבו היא מטופלת על מנת לממש את זכויותיה. אלא שבקשתה נדחתה בטענה שהיא לא הוכיחה שמחלת הסרטן היא תוצאה של מרדיפות הנאצים.

"מאין רוצים שאוכיח כי חליתי בסרטן בגיל גבורות כתוצאה מהיותי קורבן שואה בגיל 16", היא שואלת. "אם קבעה ועדה קשר בין המחלות האלה לשואה, מדוע אנו צריכים לשוב ולהוכיח אותו?"

ואנחנו תוהים: למה להמשיך ולטרטר את האנשים האלה גם כשהמדינה כבר מחליטה ללכת לקראתם? כמה רחוק יכולה ללכת אשה בת 80, חולת סרטן שנושאת את צלקות השואה על גופה ונפשה עד היום, כדי להוכיח עוד משהו למדינה, ואיך זה שאיש שם לא רואה כמה זה אבסורדי.

*
חלפו שמונה שבועות מאז הבטיח האלוף (במיל') אלעזר שטרן, יו"ר הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, לאחד את רשימות הניצולים למען יוכלו לממש את זכויותיהם, ושום דבר לא קרה.