כנס לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל "טובת הילד, קולו וזכויותיו"
פרופ' אסתר הרצוג: אנחנו מתכנסים פה היום, במועצה לארץ ישראל יפה, זו השנה השלישית, לזכור את מרינה סולודקין זיכרונה לברכה, ולהזכיר את פועלה יוצא הדופן בסוגיית הוצאת ילדים ממשפחותיהם. מרינה הייתה דמות חריגה בזירה הפוליטית. היא לא פחדה ולא נרתעה להיאבק למען הילדים ולמען משפחותיהם. אנחנו חברות וחברי עמותת עלי"ה לזכויות ילדים והורים רואים לעצמנו זכות גדולה לקיים את טקס הזיכרון השנתי לכבודה. בשם חברי וחברות העמותה, אני מבקשת להודות לחנה ולב סולודקין. אנו מודים לכל משתתפי הכנס היום לחברות הכנסת ד"ר עליזה לביא ושולי מועלם, פרופ' ישראל צבי גילת, הפסיכולוג ד"ר שאול בן פורת, העיתונאיות נעמה לנסקי ויאנה עברי, לעו"ד יוסי נקר וכמובן לחברותינו שישתתפו בדיון נחמה דיכנה וחנה בית הלחמי שתנחה אותו.
אביגדור זיידמן כתב אמש בדף הפייסבוק החדש של חנה בית הלחמי: "טובת הילד" כמו הרבה מושגים אחרים בלקסיקון "לרווחת" הקהל, מטעים את מי שלא בקיא בחומר ויוצרים רושם כאילו תמיד מדובר ביחידה להצלת נפשות. למשל – "השמה חוץ ביתית", "מרכזי קשר", "רווחה". טוב יהיה, אם ייכתב מילון מושגים סוציאלי .
נדמה לי שאין טוב מדברים אלו כדי להמשיך את מטרתו של הכנס היום, שהוא גם אירוע שנתי לכנס של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל, וגם כנס בדיון עוקב באי טובת הילד במדינת ישראל. נכונותה של נטע כהן, לספר על איך היא חוותה על בשרה את המשמעות הנוראה וההשלכות המחפירות של טובת הילד במדינת ישראל, היא שמאפשרת את קיום הדיון בנושא המושתק הזה.
את קולה של הילדה נטע, אנחנו יכולים לשמוע רק בדיעבד. שנים אחרי שברחה הרחק מטווח שליטתם של רשויות החוק והרווחה בישראל, ולאחר שפתחה חיים חדשים, כאשר היא כבר לא ילדה. את המציאות הבלתי נסבלת הזו, אנחנו בעמותת עלי"ה מבקשים לשנות. אנחנו נאבקות למען זכותם של ילדים להשמיע את קולם ולבטא את רצונותיהם, לממש את צורכיהם ולהשפיע על חייהם. מאז ראשית שנות התשעים בהם התחלנו את הפעילות נגד מדיניות הרווחה, השמה חוץ ביתית, השתנו הדברים. אין ספק שלרשתות החברתיות יש תרומה עצומה בכך. החשוב מכל, האימהות הן היום המובילות האמיתיות והאמיצות של המאבק החברתי החשוב הזה. למען הילדים, למען האימהות והאבות. אנו מקווים שהשתתפותה של נטע בכנס היום, היא תחילתה של התייצבות ילדי ההשמה החוץ ביתית שבגרו, וחזית המאבק למען הילדים שעדיין נמצאים שם, והם שיובילו את המאבק לשבירת חומות ההשתקה.
ד"ר עליזה לביא, תודה שנענית להזמנתנו לשאת דברים.
ד"ר עליזה לביא: אני שמחה מאוד להיות כאן באזכרה ואמירת תודה לחברת הכנסת ד"ר מרינה סולודקין. המקור של הנצחה יש לו זכות מאוד גדולה בהמשך של עשייה שנגדעה באיבה. כשקראתי על מרינה, חשבתי מה אני אומר. אני מוכרחה לומר שבשנתיים ששימשתי כראש וועדה לקידום מעמד האישה, האירועים והסיפורים הקשים שליוו אותנו, וגם מצד דנית כהן, שנחשפתי באמצעותה למציאות העגומה במדינת ישראל, עד כדי כך שאני אפילו לא מבינה עד כמה הדברים מסובכים, וגם אני כחברת כנסת מוצאת את עצמי לא יודעת אפילו איך להתחיל ולנסות לפרום את הפלונטר. בשיחה מקדימה שקיימתי עם פרופ' אסתר הרצוג, מורתי בכל מה שקשור באמת לנסות להבין איך אני יכולה לעזור, והיא ענתה לי: "אולי בזכות פומביות הדברים שתשאי ותדברי". אבל, בסופו של יום התשובה היא: "עליזה אל תתערבי, זה נושא מקצועי, אין לך יכולת להשפיע, להבין, את רק תזיקי". זה המשפט החוזר ועולה מאז אותו לילה שדנית התקשרה אלי מהמקלט לנשים מוכות, אליו הופנתה על ידי הרווחה.
הרווחה שהוציאה לדנית את הילד לפני חודשיים, בלי הרבה הסברים, ולמעשה היא לא רואה אותו מאז שהוצא בצו בית הדין הרבני. במשך החודשיים האחרונים אין עם מי לדבר. כלום. לא רק זה שאין עם מי לדבר, גם האיום בחבלה המקצועית שאני אמורה לעשות בכך שאולי אעלה את הנושא לדיון – משתיקה. משתיקה גם אותי כנבחרת ציבור ואחת ההתבוננויות שלי על האירוע הזה, לבוא ולהיעזר בכם אנשי המקצוע.
ח"כ שולי מועלם קוראת להפסקת הוצאת ילדים מהבית: "להפסיק את ההתעללות בילדים, באימהות, באבות ובמשפחות":
תודה לחברי לב שהזמין אותי להיות חלק מהבוקר המשמעותי הזה. אני רוצה לפתוח במשפט משמעותי מאוד של הרב קוק. הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת. לא המציאה שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, מבקשה אל בקשה, מבחירות לבחירות ומוודאות לוודאות יותר עליונה, ואני מרגישה שבמשפט הזה נמצא לנו הזיכרון של מרינה. נמצא לנו לזכור את הדרך למשהו כל כך משמעותי. מרינה, כמו שקראתי וגם דיברתי עם חברי משה אדלשטיין עליה, היו לה שני הנחות יסוד בחיים הציבוריים שלה, שנראה לי שמעולם לא היו לה חיים לא ציבוריים.
היא בחרה להיות כל הזמן אוזן קשבת לכולם ובעיקר לחלשים. והיא בחרה כל הזמן להציב סימני שאלה. היא כל הזמן הייתה במקום שהרב קוק דורש מאיתנו, מבקשת, שואלת, דורשת. והרבה מאוד מתפללת. בבוקר הזה אני רוצה להניח פה בפני כולנו, את נקודת המוצא מבחינתי לתהליך התיקון שאנחנו חלק ממנו. עשו הרבה דברים לפנינו קודם, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו. נקודת המוצא שלי היא שמשפחה היא מקור הכוח לכל אחד מאיתנו. ברגע שזו תהיה נקודת המוצא של כולנו, של כולנו, אנחנו נוכל לפעול הכי נכון, הכי טוב, באמת לטובת הילד, האימהות, האבות והמשפחות, כי זו נקודת המוצא.
אני חושבת שצריך לעשות כמה דברים, ואני מאלה שחושבים שצריך לעשות את השינוי מתוך המערכת. אני מאמינה שכל אדם רוצה לעשות את העולם שלנו טוב יותר, וכדי שזה יקרה אנו צריכים לשנות את התפיסה שאת הביורוקרטיה במקום להשקיע אותה על הדרכים להוציא ילדים מחוץ למשפחה, בואו נשקיע אותם פנימה, בלחזק את המשפחות ולהגיד, המטרה שלנו שילד יגדל במקום הטבעי לו: במשפחה שלו.
אני רוצה לשים פה עוד שאלה: מה זה רצון הילד וההורים? מי קובע מה זה הרצון הזה? מי קובע מה זה חזקים או חלשים? האם אנו באים מתוך פטרונות שאנו יודעים מה טוב לכם?
העולם המקצועי שלי כאחות, חווה בדיוק את השינוי הזה עד לפני שנים לא רבות. כשבאת לרופא, לא משנה אם היית ד"ר או פרופסור, אתה הרגשת נורא קטן ואבוד, אפילו שידעת לקרוא את כל ספרי המחקר האחרונים בספרות המקצועית, ואני חושבת שהשינוי שהתרחש בלראות את המטופל, לראות את הלקוח, לראות את האדם שממול כעולם שלם, חייב להתקיים גם בנושא הזה. ילדים צריכים לגדול בתוך המשפחות שלהם. לשם אנחנו צריכים לשאוף. גם אני, פחות מכולכם, יודעת שאנחנו לא הולכים לסגור את כל המסגרות. יהיו ילדים שנכון יהיה שיגדלו במקומות אחרים. אבל מבחינתי, השאיפה צריכה להיות שזו תהיה האפשרות האחת לפני האחרונה, לא הראשונה על השולחן, ואני חושבת שלצערי, עד היום, זו אחת האפשרויות הראשונות. המילים שחזרו שוב ושוב במה שקראתי על מרינה הייתה ענווה, ואני מרגישה שזו המילה הראשונה שאיתה אנו צריכים ללכת לשר הרווחה החדש.
אנחנו באים מתוך ענווה, מתוך הכרה בעולמות השונים, מתוך הבנה שהשינוי הזה הוא פה. אין יותר הסתרה, ואין יותר השתקה ואין יותר מציאות שבה ילד נלקח מהבית ואף אחד לא יודע על זה. בשביל זה אנחנו כאן. להשקיע את אותו כסף שמשקיעים בהוצאת הילדים – בהשארתם. יש הרבה מאוד שותפים למהלך הזה בכנסת. שותפות ושותפים לעשות את השינוי הזה שאפשר להתעלם מזה שהוא כבר כאן, אבל באמת באמת זה לא אפשרי. חייבים להביא את התהליך הזה להתקדמות. להפסיק את ההתעללות. ניסיתי למצוא מילה אחרת אבל באמת לא מצאתי. להפסיק את ההתעללות באימהות, באבות ובמשפחות, ובדרך זה את ההחלשה של מדינת ישראל כולה. שנה טובה!
חנה סולודקין בכנס לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין: אמא הייתה בתוך הממסד אבל בעצם היא נאבקה בממסד
תודה מיוחדת לעמותת עלי"ה, הכנס בזכות הנשים הנפלאות המלוות אותנו משנת מותה של אמא, ובאמת תודה לכל מי שאיתנו בכל התהליך הזה. אני מעריכה שפחות יש לי מה להוסיף בתחום המקצועי שנדון פה. אני אצייר את אמא בתוך ההקשר הזה, של מאבק מול הרווחה.
חנה סולודקין.
מה שאני הייתי רוצה לומר, שבאיזה שהוא מקום, קו האופי של אמא, או כמו שאני קוראת לזה, היא נולדה להתנגדות. הייתה פה אמירה מאוד יפה של שולי, האם בכלל היו לאמא חיים לא ציבוריים? אמא עלתה לארץ בגיל 39 שנים. זה פרט חשוב שצריך לזכור. אמא לא ילידת הארץ, היא עולה בגיל 39, ונכנסת לכנסת בגיל 46 בערך. אם תשמעו הקלטות, אני מניחה שתשמעו מבטא. אני מעריכה שיש פה אנשים שלא הכירו את אמא כל כך. אני מבקשת לומר את זה, תנסו לחשוב מה זה, שמישהו בן 46, בעצם רק שש שנים בארץ, והוא כבר נכנס לתוך מערכת של מאבקים, ומה שחשוב לי לומר, אני חושבת שזה היה טבוע בה מלידתה, וגם בחיים מבריה"מ, אם מסתכלים על קו החיים שלה, יש פה גם התנגדות שפשוט מגיע למשטר דמוקרטי, אז היא מקבלת מקום מאוד גדול. אני חושבת שאפשר לתאר את ההתנגדות שלה בהרבה מאוד סיטואציות שאני רואה אותן, של פרט שעומד מול המערכת. אני לא יודעת אם אתם מכירים את סיפור חייה. כשעלינו לארץ, היא עסקה בהתחלה כחוקרת באוניברסיטה העברית, וכשאני אומרת שהיא נולדה להתנגדות, זה התחיל שם. היא נדחפה לתוך הפוליטיקה משום שהאקדמיה לא יכלה להכיל אותה ולמעשה גרמו לכך שהיא תתפטר, תפוטר, או איך שלא תקראו לזה. כמה חודשים אחרי שהיא נפלטה מתוך ממסד אקדמי, החיים הובילו אותה שמראשית ימיה בישראל, היא באיזה שהוא מאבק, היא הייתה פרט בודד שעומד מול המערכת. אמא הייתה חברת כנסת 17 שנה. זה 5 קדנציות והרבה מאוד במונחים של פוליטיקה, וכל הזמן הזה היא הייתה פרט בודד מול המערכת. היא תמיד הדגישה את זה, כי אנחנו לא תמיד היינו מבינים, כי בתפיסה הנורמטיבית שלנו בעולם, חבר כנסת הוא בן אדם עם כוח, בעל מעמד, אבל איכשהו אצלה זה תמיד הצטייר שגם בתוך הכנסת היא בעמדה של התגוננות בלתי פוסקת, ובעצם שהיא בתוך הממסד אבל היא נאבקת בממסד. אולי זה מה שהייתי רוצה שנזכור מהעשייה שלה. אנחנו פה רואים עשייה לטובת אנשים שסובלים מול מערכת הרווחה, אבל העשייה של אמא הייתה רחבה והקיפה מוסדות רבים, רק להזכיר, אפילו כמו דברים שנראים רחוקים. לכאורה כמו מוסד "יד ושם", שהוא מוסד ממסדי, אז גם איתם היה מאבק על הדרך שבה הם מציגים את הזיכרון לצורך העניין, ואיך שמדירים את הרגליים של אוכלוסיה שמגיעה עם זיכרון טיפה אחר.
אני מודה לכם שוב פעם שהגעתם מקרב המשפחה.
סיפורה של נטע כהן שנמלטה מאימת משרד הרווחה
קוראים לי נטע כהן. אני ומשפחתי עלינו ארצה מטורקיה בשנת 1996 כשהייתי בת שנה וחצי. אבא שלי ידע עברית גם מקודם בדיעבד, והוא גם בן אדם יותר מודע, אבל לאמא שלי לקח קצת יותר זמן ללמוד עברית והיא גם אישה יותר תמימה. אני ילדה להורים גרושים. הוריי התגרשו כשהייתי בת 11. גרנו בכרמיאל, בפריפריה. אני רוצה לספר לכם איך ברחתי מהרווחה לאבא שלי בטורקיה, שחזר לטורקיה זמן קצר לאחר הגירושין, ובעצם כך הצלתי את חיי.
אני היחידה מכל המבוגרים שטיפלו בי אז, שמימשה את זכויותיה כילדה. עד שברחתי, מערכת החינוך הפרו את הזכויות הללו בכל דרך אפשרית. הרווחה רצתה לעשות הפרד ומשול, וברצון רב הם עזרו להורים שלי במסמכי הגירושין, ואם כבר הם הכירו את ההורים שלי אז הם הציעו שכדאי שהילדה תבוא מידי פעם לרווחה, ליועצת, ותדבר ותוציא ושיש שירות פסיכולוגי, והתחלתי פעם בשבוע ללכת ליועצת כזו, סטודנטית לעבודה סוציאלית ברווחה. ברגע שעליתי לכיתה ז', בגיל 13, החליפו לי לעובדת סוציאלית נוער במשרד הרווחה, שקראו לה שרית פישל עבאדי, ושמבלי להכיר אותי בכלל, היא אמרה לי: "השנה אנחנו נטפל בנפש", ולפני הכל היא רוצה שאני אעבור בדיקה אצל פסיכיאטר, שזה דבר כללי, בדיקה כללית. כמובן שהופתעתי, אבל לא התנגדתי, כי לא חשבתי שיש סיבה להתנגד בתוקף, וחוץ מזה אנחנו כולם יודעים, שהטיפוס שיתנגד לבדיקה בתוקף זה בדרך כלל אנשים שיש להם מחלת נפש, כך אומרים. אז זה היה נראה רע, אם הייתי מסרבת לבדיקה. הסכמתי ללכת לבדיקה הפסיכיאטרית, כי היא אמרה שיסדרו תור. אחר כך גיליתי בדיעבד, שכבר סידרו את זה עם דיווח מהיועצת, שפעם הלכתי אליה לשיחה ואמרתי לה בדיוק לפני שיעור דאבל במתמטיקה כמטבע לשון "שאני מעדיפה למות ולא להיכנס לשיעור הזה". היא אמרה לי שהיא חייבת לדווח את זה.
מה בדיוק היא הייתה אמורה לדווח? שאני לא אוהבת מתמטיקה? ולמי בדיוק היא התכוונה לדווח את זה? לסגל המורים שלא הצליח לעשות דבר וחצי דבר שישפיע כנגד החרם שעשו לי בכיתה, כי הייתי נחשבת חנונית. מה הם יעשו לי? נו נו נו, כי אני לא אוהבת דאבל מתמטיקה? אז אמרתי לה שתדווח. אז היא דיווחה, אבל כנראה שלא לסגל המורים, אלא לרווחה, ובדיעבד גיליתי שהיא כתבה בדיווח שלה שכביכול נטע היא בעלת מחשבות אובדניות ללא תוכנית ושכביכול אמרתי ליועצת שאני מסתכלת על בניינים ברחוב וחושבת ומחשבת לעצמי אם הם מספיק גבוהים כדי למות אם קופצים מהם. אחרי כשבוע בערך סידרו לי את התור מהרווחה לפסיכיאטר ד"ר ויקטור חזנוב, נכנסתי לחדר שלו והוא התעסק בכמה מסמכים. חשבתי שאני אמורה לדבר על הבעיות שבשכבה, על החרם, על ההורים שלי, כי אמרו לי לספר את הבעיות שלי כמו שלכולם יש בעיות, לשפוך את הלב. לפני שהוא נתן לי לפתוח את הפה בכלל, הוא אמר לי במבטא רוסי כבד: "למה הרבצת לאמא?", אמרתי "סליחה, מעולם לא הרבצתי לאמא שלי, מה זה קשור". אז הוא שוב קטע אותי ושאל אותי: "למה ניסית להתאבד מגג הבניין בבית הספר?", אמרתי: "סליחה, אולי יש פה טעות, אתה קורא מתיק של מישהו אחר?", הוא אמר: "לא. אצלנו אין טעויות ואני יודע היטב מאיזה תיק אני קורא". אמרתי לו שלא נראה לי שזה אותו המקרה, כי אני אמורה לדבר איתו על החרם בכיתה, על הגירושין של ההורים, אז הוא קטע אותי ואמר לי "טוב, טוב, בסדר. אני נותן לך כדור. את חייבת לקחת אותו. זה מצב קריטי, את לא יכולה ללכת בלי הכדורים האלה". שאלתי אותו אם הוא מנסה לרמוז שאני חולת נפש, והוא אמר לי, אני מצטטת: "אני חושב שאת צריכה לנוח כמה ימים בבית חולים".
הוא אמר לי לצאת ולהכניס את אמא שלי פנימה. הם דיברו קצת, ואני אחרי 2 דקות נכנסתי לחדר. בדיוק תפסתי אותו אומר לאמא שלי "הבת שלך חולה. זה יהיה על אחריותך אם לא תקני את התרופה ולא תעמדי לה על הראש שהיא תבלע את זה, ולדעתי תרופה זה לא מספיק. היא צריכה אשפוז".
אמרנו עדיף כדור מאשפוז. יצאנו, ואחר כך הלכתי לדבר עם העובדת הסוציאלית שרית פישל עבאדי, אמרתי לה שהרופא שהיא כל כך היללה אותו בפניי, ושהיא אמרה שהוא מומחה לילדים ובן אדם נשמה, הוא תייג אותי כמטורפת, ושהוא אמר שאני צריכה להתאשפז בבית חולים בבית משוגעים.
היא אמרה לי שהבנתי אותו לא נכון, שהוא לא בדיוק הצליח להסביר את עצמו, כי גם העברית שלו לא משהו ושזה לא בית משוגעים, אלא מקום עם תרפיות, ואומנות ומקום לנוח בו, שיש שם מלא נערים בגילי ושאשאר שם מקסימום שבועיים.
מה שגיליתי בדיעבד, שפקיד הסעד יצחק מעוז, איציק מעוז דיבר עם אמא שלי ושיקר לה שקר גס שאני עליתי על גג של בית הספר והתכוונתי לקפוץ להתאבד, אבל התאספו מלא מורים ותלמידים ועצרו אותי ברגע האחרון והורידו אותי למטה. אחר כך גילינו שהדוח של הפסיכיאטר ד"ר ויקטור חזנוב, היה מועתק מילה במילה ממה שכתב פקיד הסעד יצחק מעוז. מילה במילה.
אז הוא אמר לאמא שלי שאם היא לא תחתום ואם יקרה לי משהו, זה יהיה על הראש שלה. שכנעו אותי ללכת רק לשבועיים במקום שנקרא היחידה להדרכת הילד בתוך המתחם של בית חולים נהריה. אמרו לי שחייבים להגיע לשם באמבולנס, כי אי אפשר להיכנס לשם בצורה אחרת. אחר כך גיליתי מילדים שזה שקר גס, כי הגיעו לשם בדרך פרטית או במונית, אז אני מניחה שרצו לעשות תפאורה כזו, של מקרה חירום. מביאים אותי באמבולנס למחלקה פסיכיאטרית.
זו מחלקה של בית מטורפים לכל דבר ועניין. במיוחד על חדר הקשירה, שקראו לו חדר חשיבה. יש קשירה למיטה ובמצבים מסוימים זריקת הרגעה, זה נועד לסיוע משמעת מוחלטת.
זה היה עונש למי שלא מציית למדריכים. ללכת ל"חדר חשיבה". ביום השני שהגעתי לשם רשמו לי תרופות רדזין 25 מ"ג פעמיים ביום. זו תרופה מאוד מסוכנת שנאסר הייצור והמכירה שלה באיחוד האירופי, שם היא נקראת מלרין.
אחר כך גם גיליתי בדוח שכתבו בהדרכת הילד, שיקרו גם על המינון, כי ידעו שזה מינון שאסור לתת ולילד בכלל לא, וכתבו שהמינון הזה בהדרגה. זה שקר גס. ביום השני נתנו לי 25 מ"ג פעמיים ביום.
כמובן שאין שם לא זכויות, לא פרטיות, שום צורה. עשו לי בדיקת דם בכפייה למרות שהתנגדתי. זו זכותי לסרב לכל בדיקה רפואית, אבל כשאתה ילד זה לא נחשב, כי מי ישמע אותך? כדי לבדוק שכשיצאתי לחופשת ראש השנה לשלושה ימים אם המשכתי לקחת את התרופות.
התקשרתי לעו"ס שרית פישל עבאדי, אמרתי לה ששבועיים חלפו ושהיא אמרה לי שאני אוכל לחזור הבייתה. היא אמרה שזה מה שהיא התכוונה לעשות, אבל הרופאים אומרים שצריך יותר, אז אין מה לעשות, צריך יותר. היא התחייבה, לקחה אחריות, הבטיחה לי שאני אוכל לצאת אחרי שבועיים. בקיצור, היא רימתה אותי ולא לקחה אחריות.
האשפוז נמשך חודשיים וחצי – שלושה חודשים, ושלושה שבועות לפני השחרור חשבתי שאני חוזרת הביתה, אז עבר במסדרון ראש המחלקה להדרכת הילד, ד"ר מרסלו שפיץ, שאגב יכול להיות שהשם מוכר לכם, הוא הואשם בהטרדה מינית של נער מטופל. אתם יכולים לחפש בגוגל ד"ר מרסלו שפיץ.
הוא אמר לי שאחרי האשפוז אני עוברת ישר לפנימייה. אמרתי לו שאני לא רוצה פנימייה, שדי כבר, אחרי חודשיים וחצי אני רוצה לחזור הביתה. זה לא שינה לא בכלל זה שאני רוצה או לא רוצה. הוא קטע אותי ואמר לי: "כדאי לך מאוד ללכת בטוב, כי אחרת פקיד הסעד שלך איציק מעוז, יעשה לך צו ויקח אותך בכוח לפנימיה".
אחרי הדרכת הילד, עברתי לפנימיית הרדוף שהיא אנטרופוסופית. המראה החיצוני פסטורלי, אבל שלא יעבדו עליכם. מדובר בכת. כופים על הילדים לחיות לפי "מה שיוצא אני מרוצה", וחייבים לחיות לפי זה. אפשר גם לכפות עליהם את זה, כי אלו הם החוקים והם קטינים, ואין ברירה.
הדבר היחיד שהיה אנטרופוסופי בפנימיה הזו שהאוכל שלהם היה אורגני, אבל אם היינו עושים פן, או מתאפרות המדריך היה אומר: "אוי, איכס, זה לא טבעי".
זו פנימייה צמחונית בכוח. הכל אורגני, אבל תרופות ממשיכים לתת. הם בעד כימיקלים. כל פעם לפי הטרמינולוגיה שלהם, כשהייתי עושה "בלאגן", ואומרת להם שאני לא רוצה להיות שם, אז הם היו לועגים ואומרים "מה, בבית גן עדן?" והיו יורדים על המשפחה שלי, והיו אומרים "אמא שלך ככה", היו מעבידים אותנו בעבודת פרך והיו קוראים לזה תורנויות.
במקום לנוח ביום חופש, היו מחייבים את הילדים לעשות את כל עבודות הניקיון של הבית הענק הזה, שזו עבודה של המדריכים. ואם חס וחלילה הילד יחליט להעז לא לנקות, אז צורחים עליו שיקום, ושופכים עליו גם מים, וצורחים עליו שלא יחשוב שהוא יוכל להתבטל. היו מעירים אותנו בבוקר בצרחות. ככה מעירים אותנו בצרחות בשעה שש בבוקר. מי שלא היה מתעורר תוך 5 דקות אז היו שופכים עליו דלי מים.
איציק מעוז פקיד הסעד רצה מראש לעשות צו שיכריח אותי להיות בפנימיה, כי הוא רצה שיהיה לו צו שנותן לו כוח לקחת אותי לפנימיה בכוח. איציק אמר לאמא שלי, שהוא ילך לבית המשפט לעשות את הצו. הוא אמר לה "הכי טוב שרק את ואני נלך, שנטע לא תבוא ואל תספרי לה". הוא סיפר לה שצו זה משהו שהוא טוב, שאף אחד לא יוכל לגרש אותי מהפנימיה לרחוב. הוא שכנע אותה שצו זה משהו שמגן עלינו מהפנימיה.
אמרתי לאמא שלי שאני אבוא לדיון, והוא כתב בכתב Bold "לא להזמין את הקטין לדיון". אמרתי למדריכים שאני רוצה ללכת לדיון, וגם שם אמרו לי שאיציק מעוז מנסה להגן עלי מפני אמא שלי. תלכי לדיון, אבל תהיי בעד הצו. אז הנהנתי להסכמה, כדי שלא ישימו לי רגל שאלך לדיון.
איציק איחר לדיון בבית המשפט ב- 25 דקות. הוא חשב שיסגור דיל בעשר דקות. כשהוא ראה אותי יושבת עם אמא שלי הוא הופתע ואמר "למה טרחת? אני ואמא שלך היינו מסדרים הכל". כשנכנסנו לשופטת היאם קרווני, אמרתי שאני לא חושבת שיש מקום להוציא צו, כי אין פה התנגדות. אז איציק מעוז הציע "נכריז עליה כעל קטינה נזקקת". כששאלנו מה זה קטינה נזקקת, הוא הסביר שיש על הפנימייה הזו השתתפות, שההורים צריכים לשלם 300 ש"ח בחודש, ואמא שלי כמובן לא יכולה לממן את זה, אז אם מכריזים עלי בתור נזקקת, התשלום מבוטל, המדינה משלמת.
אף אחד לא טרח להסביר לי, כולל השופטת, שלצו נזקקות יש החלטות מרחיקות לכת.
עו"ד יוסי נקר: שיש חובה על השופטת להסביר את זה.
לא הסבירה.
עו"ד יוסי נקר: גם הנשיאה גלית מור ויגוצקי, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה, באף תיק שהיא מכריזה נזקקות, היא לא מסבירה להורה מה זה צו נזקקות.
למה שהיא תסביר אם לא משתלם לה? השופטת היאם קרווני בית משפט השלום לנוער קריות, אז כתבו משהו מאוד מוזר בפרוטוקול. ההחלטה, בגלל שאין בעיה עם שיתוף פעולה של הילדה עם הרווחה, אין צו אבל מכריזים עלי כקטינה נזקקת. פברקו משהו. יצאנו מהדיון בדצמבר 2008, והחליטו שהנזקקות תקפה לשנה, ואז אני חושבת שהם מחדשים אוטומטית גם בלי דיון.
אני יצאתי בהרגשה של ניצחון שמנעתי מאיציק מעוז לעשות לי צו בבית משפט. אחרי חנוכה, חזרתי לפנימיה, וכל יום במשך שעתיים הייתי בוכה לאמא שלי בטלפון שאני רוצה לחזור הביתה, אבל כל כך הפחידו אותה שהיא לא הייתה מסוגלת לעשות דבר. בחופשת פסח החלטתי לברוח, זאת אומרת החלטתי לצאת לחופשת פסח בלי לחזור. דבר אחד הייתי חייבת לעצמי, שבשום אופן לא אכנע ולא אחזור, כי אם אחזור לא יוציאו אותי יותר לחופשות. היה לי כדור אחד לירות בו. אז יצאתי. ארזתי כמה שיותר, והגעתי הביתה בחופשת פסח. אמרתי לאמא שלי שאני לא חוזרת לשם יותר, והיא נורא פחדה. היא אמרה שאולי יתרגזו. אמרתי לה: "אתך או לבד, אני הולכת עם זה עד הסוף". בדיוק בסוף חופשת פסח הלכתי לבית הספר הקודם שהייתי לומדת בו בכרמיאל. הלכתי להירשם והיועצת אמרה לי שהיא לא יכולה לרשום אותי בלי לקבל אישור של פקיד הסעד איציק מעוז. היא התקשרה אליו והוא אמר "בשום אופן לא".
היא אמרה לי שאיציק מעוז, הוא החוק בפני עצמו, ושגם אם יש לי פרוטוקול של בית משפט שאומר שאין צו, אם איציק מעוז בא ואומר שיש צו, אז הוא החוק והפרוטוקול לא נחשב והיא לא יכולה לרשום אותי.
לא רציתי להיות הצודקת שהיא לא חכמה מה שנקרא, אז צ'אנס אחרון, הלכתי למשרד של איציק מעוז ברווחה.
אמרתי לו: "אתה שלחת אותי לגיהינום". הוא אמר לי: "מה פתאום? אל תדברי כך. יש מקומות הרבה יותר גרועים".
אמרתי לו שאני בשום אופן לא חוזרת לפנימיה. לא יעזור.
כשהוא הבין כמה שאני אסרטיבית הוא הציע לי הסכם שאני אסיים את השנה, ובסוף השנה הוא ישב עם העובדים הסוציאליים והם יחליטו אם אפשר שאחזור הביתה. אמרתי לו: איזה מן הסכם זה? איזו מן עסקה זו? אני מחויבת קודם כל לחזור. אעשה את הצעד שלי ואחזור זמנית ואתה תחליט לפי מה שבא לך, אם אתה תעשה את הצעד שלך או לא.
יצאתי מהמשרד בידיים ריקות והבנתי שאני חייבת לצאת מהקופסה. אי אפשר להיות ילדה טובה. החלטתי שלפני שתבוא אלי משטרה הביתה, שאני חייבת לצאת מכרמיאל. הלכתי לסיוע משפטי ואמרו לי לקחת את התיק לידיים. קיבלתי תיק עבה ולמרבה הפלא הדוחות היו מועתקים בלי שינוי של אות או פסיק. אחד מהם היה עם כותרת דוח פקיד סעד, אחד מהם היה עם כותרת דוח פסיכיאטרי, אחד מהם מהפנימייה, ולא הייתה להם בעיה לשקר ולתפור תיק אפילו בפרטים האינפורמטיביים, איפה גרתי ואיפה נולדתי לא היה להם אכפת לשקר ולכתוב לא נכון, כי עד כדי כך קל להם.
הפקידה הממיינת בסיוע המשפטי, כשאמרתי לה שאני רוצה להגיש תלונה ולצאת מהפנימייה, היא שאלה אותי בגסות: "למה את רוצה לצאת מהפנימייה?"
אמרתי לה "אני צריכה סיבה מיוחדת לצאת מהפנימייה? להיות בפנימיה זה הברירת מחדל? לא לגור עם ההורים בנחת עם חיי משפחה?".
אז היא כתבה במכתב תלונה שלי שאני רוצה לצאת מהפנימייה כי לא בכבוד שלי להיות בפנימיה, כי יש שם חוקים.
הציון הכי נמוך שלי היה במתמטיקה 85.
היה אמור להיות דיון בעניין, מינו לי את עו"ד עמית לוי, שמשמש באופן קבוע אפוטרופוס לדין בחיפה שמשתף פעולה עם הרווחה. הוא רצה שאחזור לפנימיה.
דרך מכרים הכרתי את פרופ' אסתר הרצוג, שאמרה לי שאני לא היחידה שסובלת מטרור משרד הרווחה.
בגלל שהעורך דין היה מאוד חלש בגישה שלו, לא יכולתי ללכת לדיון, כי פחדתי שלא יסכימו להחזיר אותי הביתה, ואיבדתי תקווה מהסנגוריה הציבורית וגם ממערכת המשפט. הבנתי שבישראל שכבר לא יהיה לי עתיד. אמרתי לאבא שלי שגר בטורקיה, שאת כרטיס הטיסה שאמור היה לקנות לי שאבקר אותו בחופש, אמרתי לו "אבא, תקנה את הכרטיס לכיוון אחד". שזה אומר שאני לא מתכוונת לחזור לארץ.
אז הוצאתי קודם בקונסוליה, כי יש לי אזרחות טורקית, הוצאתי דרכון בשגרירות, ויומיים לפני הטיסה, כשהכרטיס כבר נקנה ל- 7/7/2009, גיליתי שכדי לצאת מהארץ, אני חייבת גם דרכון ישראלי, ודרכון ישראלי, אז , היו יכולים להוציא אותו רק בעיר שאתם רשומים בכתובת הרשמית, שזו כרמיאל.
לא ידעתי מה לעשות, ואני חייבת לטוס. פחדתי לחזור לכרמיאל, כדי שלא אתקל באיציק מעוז שהוא יצא להפסקת צהריים. התקשרתי לפרופ' אסתר הרצוג ושאלתי "מה לעשות?".
היא אמרה לי: "אל תדאגי. במקרה, בדיוק מחר, הרווחה בשביתה עד השעה 14:00 בצהריים". הייתה להם שביתה על הרעת תנאים, שאין להם מספיק סמכות, אין להם מספיק תקציב ואין להם מספיק משכורת.
אז הלכתי בבוקר למשרד הפנים בכרמיאל, זה שיחק בשניות, כי היו צריכים אישור מאבא שלי, וממש ברגע האחרון, בשעה 12:00 ביום שבו לא עבדו אחר הצהריים, ברגע האחרון הצלחתי לקבל את הדרכון. הטיסה שלי, התאריך שלה היה 07/07/2009, תאריך הנפקת הדרכון ההוא היה: 06/07/2009. עד הרגע האחרון, עד שהמטוס היה באוויר, אף אחד מאיתנו לא יכול היה לנשום לרווחה. אפילו כשהיינו בנמל התעופה והודיעו שיש עיכוב בטיסה של 45 דקות שזה דבר נורא רגיל, היה לי את הפחד שאולי מעכבים את המטוס, שזה בגלל שהשם שלי רשום ברשימת הנוסעים. רק שכבר היינו באוויר, במצב שזה לא המראה, רק אז באמת, ידעתי שניצלתי וזה באמת נגמר.
הגעתי לטורקיה ואבא שלי לקח אותי לנמל התעופה. כשהגעתי אליו הביתה, חשבתי שזה זמני, שאולי יהיה משהו, היה קשה להאמין שמהיום והלאה יהיו לי חיים נורמטיביים ובעיות נורמליות.
זה מה שרציתי בעיות נורמליות. אז נרשמתי לבית הספר. התחילו להיות לי בעיות נורמליות. היה לי בעיות במבטא, אבל המורה לטורקית שם ראתה אותי בתור פרויקט, והתאמצתי וזה באמת הצליח. רציתי להתקדם לפקולטה לתקשורת ללמוד תואר בעיתונאות, והצלחתי.
עכשיו סיימתי תואר ראשון בתקשורת, ואני מאחד עשר מייסדים של עמותה שהקמנו בטורקיה נגד כפיה דתית. מה שאני מנסה להגיד פה, שאני פעילה באופן פוליטי ואני כבר לא עם הבעיות של בריחה מהרווחה. אני לא חיה את זה. יש עוד בעיות. בעיות נורמליות ואני מתעסקת עם זה ביום-יום. הקמתי עסק לתרגומים, משרד תרגומים. אני בת 20 ואני מפרנסת את עצמי, אני משכירה דירה משלי. כך היה אמור להיות, גם בארץ, אם לא הייתה הרווחה. קרה בדיוק מה שחשבתי שיקרה, אבל בטורקיה, וזה רק בגלל שיצאתי מהקופסה שכבר הבנתי שזה לא טוב שמה שהממסד אומר לכם שצריך להיות צייתנים.
במצב של ישראל היום, צריך להביט על המערכת בסקפטיות. אתם יודעים למה? כי סקפטיות היא קודם כל ענווה, ודבר שני חשוב מכל, אין לה אינטרסים. ככה צריכים לדעתי להיות גם קשרים ביורוקרטיים וגם קשרים בין אדם לחברו.
עו"ד יוסי נקר מומחה לחוק ונוער מסביר את המושגים: קטין נזקק, צו נזקקות, אפוטרופוס לדין
מתוך עדותה של נטע כהן, שנמלטה בגיל 14 ממשרד הרווחה לטורקיה.
נטע כהן: עו"ס איציק מעוז (לשכת רווחה כרמיאל) הציע שיכריזו עלי כעל קטינה נזקקת. כששאלנו מה זה קטינה נזקקת, הוא הסביר לנו שקטינה נזקקת, זה להכריז עלי בתור בן אדם נזקק, שאני לא יכולה לממן לעצמי חיים, שהמשפחה שלי נזקקת, ושיש בדרך כלל בפנימיה הזו, 300 ש"ח מחיר השתתפות שההורים צריכים לשלם כל חודש, ואמא שלי כמובן לא יכולה לממן את זה, אז אם מכריזים עלי בתור נזקקת, אז התשלום מבוטל. המדינה משלמת.
חנה בית הלחמי: לכולם ברור פה מה זה צו נזקקות? זה מפקיע את האפוטרופוסות מההורים לידי המדינה.
נטע כהן: אף אחד לא טרח להסביר לי שם, כולל השופטת שלצו נזקקות יש השלכות כל כך משליכות לכת.
עו"ד יוסי נקר: שיש חובה בדין לשופטת להסביר את זה.
נטע כהן: לא הסבירה.
עו"ד יוסי נקר: זה לא קורה. גם הנשיאה גלית מור ויגוצקי, באף תיק שהיא מכריזה נזקקות, היא לא מסבירה להורה מה זה צו נזקקות.
נטע כהן: לא משתלם לה. השופטת היתה היאם קרווני בית משפט השלום לנוער קריות.
בסיוע המשפטי, הפקידה הממיינת לא כתבה על הפרת זכויות הילד, הפרת זכויות האדם, זה כנראה היה מבחינתה תפל ולא חשוב. היה אמור להיות דיון בעניין, ואיציק מעוז עשה הכל כדי ללחוץ עלי, אפילו יומיים לפני הדיון שאני אחזור לפנימיה. כמובן שאני מתארת לעצמי כדי שלא אוכל ללכת לדיון, כי אם אני לא באה לדיון אז הדיון מתבטל.
עו"ד יוסי נקר: מינו לך עורך דין?
נטע כהן: כן, אבל הוא היה עורך דין שהמליץ לי לחזור לפנימיה.
עו"ד יוסי נקר: מה שם העורך דין?
נטע כהן: עמית לוי.
עו"ד יוסי נקר: ברור. עמית לוי משמש באופן קבוע כאפוטרופוס לדין של הסיוע המשפטי בחיפה. אחת הבעיות של הסיוע המשפטי בכלל, שעורכי הדין שם משמשים בשני תפקידים. בחלק מהתיקים הם אפוטרופוסים לדין שמשתפים פעולה עם הרווחה, ועוד לא פגשתי אפוטרופוס לדין שלא משתף פעולה עם הרווחה באופן קבוע חוץ מעו"ד יוחאי לב טוב, את זה אני יכול להגיד בצורה הכי ברורה.
לוי משמש גם כסנגור, ולכן יש בעיה בתפיסה. יש פה ניגוד עניינים מובנה של העורך דין. ניגוד אינטרסים. אתה לא יכול לשמש אפוטרופוס לדין מצד אחד ולפעמים גם כמייצג.
חנה בית הלחמי: משרד הרווחה מצפצף על הילדים אפילו בדוח רשמי הם שגו בכתיבת גיל ילדה
ישבנו בחג אצל נחמה, עם נטע, אסתר ויונת, והמשפט שנצרב לנו וממחיש כמה שלא שמים על הילדים, שנחמה אמרה, שהיה כתוב באחד התסקירים של נטע, שהילדה נולדה בשנת 1995, והילדה עלתה לארץ בשנת 1996 בהיותה של נטע בת 4.
זה היה בדוח רשמי. הם פחות אוהבים מתמטיקה אפילו מנטע. זה נצרב לי. אני מודה לנטע. לפני שניגש לדיון, ח"כ עליזה לביא הזמינה לכאן את דנית כהן שהפגינה ושבתה על לקיחת בנה במחטף ממנה, מבלי להסביר מדוע בנה נלקח ממנה.
האמא דנית כהן: פתאום יום בהיר אחד הילד שלי נלקח ממני והוא כבר לא איתי יותר
האמא דנית כהן: חודשיים לא ראיתי את הבן שלי, אחרי שאני מגדלת אותו 8.5 שנים. לפני חודשיים הגיע פסק דין שניתן במעמד צד אחד, שזה לא הצד שלי: "למרות כל תסקירי הרווחה, יש להעביר את הילד לאבא באופן מיידי".
האבא הגיע, ניסה לקחת את הילד בכוח.
משרד הרווחה שטען שאני אמא מושלמת, העביר אותי ואת הילד למקלט לנשים מוכות, שם שהינו 7 חודשים. בתום שבעת החודשים חזרנו לעיר המגורים שלנו, הילד המשיך בבית הספר, הכל התנהל על מי מנוחות, עד לפני חודשיים, כשהילד הלך לאבא שלו, כחלק מהסדרי הראייה, ולא חזר.
יום למחרת קראו לי ברווחה להגיע, ואמרו לי שהילד גם לא יחזור. שצו של בית הדין הרבני בתל אביב, חייבים לקיים. אני ניגשתי לבית הדין, ניסיתי להבין מה קורה. גם עו"ד יוסי נקר הייתה לו גישה לתיק שלי, אבל לצערי, לא נתנו לי מידע. היה דוח רווחה חסוי שנסתר מעיני, מעורכי דיני, מעורכת הדין שלי וגם מיוסי נקר היקר שהתנדב לראות מה קורה בתיק. הרגשתי שאין לי מול מי לדבר. הרווחה שעד עכשיו טענו שאני אמא מושלמת בחוצות העיר, לא נותנים לי מענה. בית הדין לא נותן לי מענה.
פתאום יום בהיר אחד הילד שלי נלקח ממני והוא כבר לא איתי יותר. הרגשתי ממש חסרת אונים. ארזתי תיק קטן בעודי בהיריון ונושאת תאומים ברחמי, והלכתי והתיישבתי מול בית הדין הרבני, שבתתי רעב 18 ימים. כמובן לא שבתתי רעב טוטלית, לקחתי ויטמינים ודברים שיעזרו לתינוקות הקטנים שלי להתפתח בבטן ולחיות.
כמובן שלא עזר כלום. לא ניגשו אלי מבית הדין, לא מהרווחה. לא עזרו התחנונים שלי למנהלי הרווחה, עד שהתגלה לי התסקיר הסודי שהרווחה ברמת השרון הגישו לבית הדין.
בתסקיר נכתב שאני לא אמא סמכותית, כי הבטחתי לילד שלי מתנה אם הוא יעשה בדיקת דם. לא נכתבה מילה רעה עלי על התפקוד שלי בתור אמא מבחינת הבית הספר. אני שוב פעם אומרת: תמיד אמרו שאני אמא מושלמת, ובאמת ככה הרגשתי. מאז שהילד עבר לאבא שלו, לא נתנו לי לדבר איתו בטלפון, עדיין אני לא רואה אותו, למרות שיש פסק דין מבית הדין שיש לקיים הסדרי ראיה מורחבים ככל האפשר בין הילד לאם, הרווחה ברמת השרון מתעלמת ממני.
העליתי סרטון קצר של מנהלת הרווחה ברמת השרון עו"ס טלי נדיר, אומרת לי: "את חייבת ללכת מפה", מכיוון שהילד שלי לא רצה לשחרר לי את היד.
"תיכנסי לאוטו, תניעי את הרכב ומקסימום הילד ירוץ קצת אחרי האוטו".
שזה גם סכנת חיים וגם חווית נטישה לילד. עו"ס מרים עזר מרמת השרון הגישה מכתב לרבנות בתל-אביב שבו היא כותבת שיש לה היכרות עם בן הזוג לשעבר שלי, עוד לפני שהיא לקחה את התיק על עצמה, שזה גם משהו פלילי שאסור לה לעשות. יש הרבה חורים ותהיות בתיק שלי. בשורה התחתונה יש ילד שלא רואה את אמא שלו חודשיים, אחרי ששמונה וחצי שנים גידלתי אותו.
לא ניתנה לנו התראה מראש, לא לי ולא לילד שלי. לא ראיתי את הילד שלי חודשיים. בראש השנה לקחתי שוב פעם תיק, באתי וישנתי מול בית ראש הממשלה על הריצפה, כמובן שגם זה לא עזר לי. אני מתכוונת לעשות מול בית ראש הממשלה גם כיפור וגם סוכות.
הייתי מול הבית של שר הרווחה, התחננתי לפניו בדמעות, ביקשתי ממנו ששישי, בזכות השבת, הוא או אישתו, יצאו החוצה, יגישו לי כוס מים. די מהר הגיעה ניידת משטרה שפינתה אותי מהמקום. זה היה לפני שבועיים.
צברתי לעצמי אלפי דוחות מעיריית תל אביב, כששבתתי רעב מול בית הדין. זה לא משנה לי בכלל. אני רק מקווה, קודם כל פקידי הרווחה, שכרגע מנמנמים להם, שיקיימו את הצו שבית הדין נתן, כי כרגע אני לא רואה שום אופק לראות את הילד בימים הקרובים, שום סיכוי ואני מקווה שיזמינו את הילד לדבר. זה מה שאני מבקשת מבית הדין. הוא ילד בר דעת שעבר את כל המבחנים של המחוננים במשרד החינוך בהצלחה ואני מתחננת שיתנו לו לדבר. תודה רבה שהקשבתם לי.
חנה בית הלחמי מזמינה לפאנל בנושא טובת הילד, קולו וזכויותיו בהשתתפות עו"ד יוסי נקר מומחה חוק ונוער
שמענו את שני הסיפורים של נטע כהן שנמלטה בגיל 14 מהארץ בשל רדיפת משרד הרווחה, והאמא דנית כהן שבנה נלקח ממנה לפני חודשיים, ואנו נמצאים במצב שבו אנו נדון בנושאים הללו. יש לנו דוגמא מאוד מייצגת לכל נושא זכויות הילד.
חשוב מאוד שנזכור שזכויות הילד אינן נפרדות מזכויות משפחתו. המשפחה והילד הם דברים שקשורים בכל מימד אחד לשני. אני רוצה להכיר לכם את המשתתפים בפאנל: עו"ד יוסי נקר, עוסק הרבה מאוד שנים בלהחזיר ילדים למשפחותיהם וכל נושא גם בתי הדין לנוער ובתי משפט לענייני משפחה וגם בתי הדין הרבניים,גב' נחמה דיכנה, מנכ"לית עמותת עלי"ה, יאנה עברי, עיתונאית, פרופ' ישראל צבי גילת, שעמד בראש ועדת גילת יספר בעצמו על הדברים, נעמה לנסקי, עיתונאית. גם יאנה וגם נעמה עזרו לנו במשך השנים בחשיפה של לא מעט מקרים. ח"כ עליזה לביא, עמדה בראש הוועדה לקידום מעמד האישה, מחברת בין האם לטובת הילד, וגם עוסקת בנושא של דנית ודברים הקשורים לתחום, את נטע כהן, כולכם היכרתם.
עו"ד יוסי נקר: שופטים המכנים את עצמם "אבי הקטינים" זו התערבות בסמכויות הוריות במקום הכי טריוויאלי
אני רוצה לפנות קודם לח"כ העתידה שולי מועלם. אין לך מושג כמה דברי הפתיחה שלך היו כל כך מדויקים וכל כך משקפים את הדילמה בבסיס של הפעילות שלנו ושל הרעיונות שאנו מנסים להוביל. את באת ואמרת "יש משפחה, מושג המשפחה ויש מושג של טובת הילד, מי זה בכלל קובע מה זה טובת הילד ולמי שמורה הזכות לקבוע מהי טובת הילד ומי הפטרון שקובע מהי טובת הילד", את נגעת בנקודה הכי קריטית. את בתור חברת כנסת יכולה להוביל חקיקה, או אולי להוביל שינוי בתפיסה של שופטים, שלדעתי, היום היא רעה.
אני אדגים את זה בדוגמה הבאה: שופטים מכנים את עצמם, וזה גם מופיע בפסיקה של בית המשפט העליון, ואותי זה מקומם, כאבי הקטינים. מישהו שיחפש בגוגל את המונח "אבי הקטינים" יתקל בהרבה מאוד פסקי דין שאומרים "אני בית המשפט אבי הקטינים", טוב שהוא לא אמר גם אבי היתומים. זה מגיע מבית המשפט העליון, ופה טמונה הבעיה. לצערנו, המגמה היום היא שהמדינה הולכת ויותר ויותר רוצה להתערב בסמכויות ההוריות ולקבוע את הדברים הכי טריוויאלים מה טוב לילד או מה לא טוב לילד, כמו הצעת החוק של ח"כ קיש, שאם מופרות זכויות הילד על פי אמנת האו"ם לזכויות אדם, זה הולך להיות חלק מהגדרות חוק הנוער טיפול והשגחה, שמגדיר מה זה ילד נזקק. זה לב לבו של העניין. הגיע הזמן שאתם המחוקקים תבואו ותגידו: "מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים מדינה מתערבת?", אנחנו רוצים מדינה שמקדשת את זכות המשפחה, וכמובן, שופטים שרואים את עצמם כמי שיוצאים מנקודה "אנחנו פוסקים לפי טובת הילד", הם שופטים שלא מבינים מה הם עושים.
טובת הילד קשורה לטובת המשפחה וזה הולך ביחד. זה מה שרציתי לומר. לכן כל כך דייקת בדברים אלו, כל כך דייקת בציטוט דברי הרב קוק שהתחברו לדברים של נטע: תהיה סקפטי, ושאנחנו מעוררים את הסקפטיות שלנו כל הזמן, אז אנחנו נחשבים למתנגדים למערכת.
יתרה מזאת, זה מתחבר לפסיקה שעלתה לא מזמן מהשופטת גלית מור ויגוצקי, נשיאת בתי משפט לנוער, שהיא מדברת על כך שעורך דין שמייצג בתיקי נזקקות, זה תפקיד מיוחד, זה לא תפקיד רגיל של עורך דין שמשמש כסנגור. הוא צריך לראות את טובת הילד, את התפיסה המשפטית שלו. זו התפיסה הכי מוטעית שיש מבחינתי. אני עורך דין, אני מייצג את המשפחה, אני לא אמור להזדהות עם המערכת.
נקודה נוספת לגבי דנית כהן, שלא העבירה את המקרה שלה בצורה מדויקת. דנית, יושבת מול בית הדין הרבה מאוד זמן, בכלל לא יודעת למה לקחו לה את הילד.
אין שום החלטות בתיק. היא נתנה לי את הססמאות לתיק שלה באתר של בית הדין הרבני, אני נכנס לאתר ולהחלטות, ואין החלטות! אין תסקיר. שום דבר לא נסרק, הכל סודי.
אני אומר לה, אני לא יודע מה קורה, על סמך מה הוציאו לך את הילד. אף אחד לא יודע מה קורה פה.
כעבור זמן מה, היא מקבלת עותק של תסקיר שערכה רונית רהב, עו"ס לחוק הנוער מרמת השרון שבו היא אומרת:
"בסוף הביקור של הילד אצל האבא, אנחנו נעביר את המשמורת של הילד לאבא, אנחנו מבקשים מבית הדין לא לגלות אודות התסקיר הזה לאמא, ולא לגלות אודות התוכנית להעביר את הילד לידי האבא".
אנחנו נמצאים בבית דין רבני. זה לא בית משפט לנוער. בית דין רבני הוא בסכסוך משמורת רגיל לכאורה. הילד בבית הדין הרבני לא הוכרז כילד נזקק, כי אין סמכויות לבית הדין הרבני לעניין זה.
עשו ערבוביה. במקום שבדרך המלך, תפנה גב' רונית רהב, אם היא חושבת שיש צדק בדבריה, והילד הוא ילד בעייתי, תפנה לבית משפט לנוער, תעשה את מה שהיא רוצה, היא עשתה מיקס ועשתה ערבוביה. היא הכניסה בדלת האחורית סמכויות לבית הדין הרבני שבכלל לא היו לו. הדיין, באופן אוטומטי, אומרת לו פקידת סעד מה שאומרת, והוא מאשר, בלי לחשוב האם אני מוסמך לתת החלטה לפי חוק הנוער, וככה ילד נעלם.
את זכרה של ד"ר מרינה סולודקין אני מייחס למורשתה, הכרתי אותה באופן אישי, נפגשנו רק בוועדות. היא הייתה אש להבה. היא הייתה נציגת ציבור. לא מנעמים, לא מעשיות ולא עסקה בתיקון העולם. היא עסקה בעולם הפרטי של הנזקקים. אני זוכר באחת הוועדות, היא כל כך התרגשה. אני שאלתי "למה את מתרגשת?", זה היה קול הציבור והקול של הקהל. זהו מסר גם לחברת הכנסת בעתיד (שולי מועלם) וגם לחברת הכנסת בהווה (עליזה לביא), שלא צריך להיות כל כך נעים הליכות, ולא צריך לעשות הרבה דברים לא חשובים, זה דבר חשוב. הדאגה לילדים ומשפחותיהם זהו דבר עיקרי.
אני הייתי ממליץ לד"ר לביא להוציא עוד ספר בשם "תפילת הילדים". לא מספיק "תפילת הנשים", והדבר שאני מציע לחברת הכנסת לעתיד, מועלם, להפסיק לעסוק בעניינים של עליה להר בית, לא עליה, לעסוק רק בזה! רק בזה יהיה לכן עתיד.
ח"כ שולי מועלם: כמו שאמרתי קודם, פטרונות, זה אף פעם לא דבר טוב.
ח"כ עליזה לביא: שולי, לא כל עצה צריך להקשיב.
ח"כ שולי מועלם: כן. בדיוק. אנחנו נכבד את המקצועיות שלך ואתה תכבד את הבחירות שלנו וכך נוכל לעבוד בשיתוף פעולה.
ח"כ עליזה לביא: גם תגלה קצת ידע לגבי העבודה שלנו, וזה לא הוכח בדברים שנאמרו כאן. אם נהיה ציניים ותוקפניים אחד לשני.
פרופ' צבי גילת: השאלה שאת שואלת לגבי התעסקויות ב"טובת הילד", אני עסקתי בזה הרבה מתוקף הוועדה. הדוח התפרסם באחד הביטאונים המשפטיים יחד עם שותפי ד"ר גיל רונן: "האם רווחת הגנת הילד במשפט הישראלי".
למעשה, טובת הילד וזכויות הילד הם שלוחות של דבר אחר: הגנת הילד.
אני רוצה פה להסביר שההתנהלות של פקידי הסעד במקרה של דנית כהן, זה בעצם שורש הבעיה, שורש הקונפליקט מה זה נקרא זכויות הילד. הממסד של הרווחה וגם של בית המשפט, חושבים שזכות הילד זה מיצוב אוטונומי מול המשפחה, מול ההורים, כאילו ההורים זה קליפה, והילד נמצא בתוך ומה שצריך לעשות זה לשחרר את הילד מתוך הקליפה.
אנחנו מתנגדים להגדרה זו. אנחנו טוענים שאמנת האו"ם וזכויות הילד – הילד הוא בעצם במשפחה. כל עוד שולטת המגמה שההורים הם בעצם קליפה, המאבק בהורים מקבל גוון שזה זכות וטובת הילד שהוא יהיה מול הוריו.
השאלה מה ההבדל בין זכות הילד לטובת הילד, אני הייתי פעם בהשתלמות שופטים של ענייני משפחה ונוער, ושאל אותי איזה שופט, מה ההבדל בין זכות הילד וטובת הילד. אמרתי לו ש"אני מניח שהסטודנטים לא יודעים, אבל אתה, שופט? על פיך אנו חיים ופסקי הדין שלך, אתה לא יודע?", אז הוא אמר לי "אני לא יודע, ומה אתה אומר?", אמרתי: "גם אני לא יודע".
אני בדעה שזכות הילד וטובת הילד מסתכם בדבר הכי חשוב: הגנת הילד. אני שואל את עצמי: "האם עו"ס יצחק מעוז שולח את הילדים שלו לפנימיה שלא אוכלים בה בשר, בכפיה?", זה קשור להיסטוריה של עליית הנוער. בהתחלה שקמה מדינת ישראל, היה אידיאולוגי להוציא את הילדים מהמשפחה הגרעינית ולשלוח אותם לפנימיות.
מה מתברר? שאלה שגדלו בפנימיות, לא רוצים לשלוח את הילדים שלהם לפנימיות. הרעיון, שאנו מוציאים את הילד מהבית ושולחים אותו למיצוב מחדש, לפנימיה, זה רעיון ארץ ישראלי שיש לו שורשים גם בגלות ורצו להכניס את זה פה בישראל. מה לעשות? בסופו של דבר עליית הנוער התמקדה בילדים הנזקקים. אני רוצה לשאול שאלה, אני לא מכיר את עו"ס יצחק מעוז. למה את חושבת הוא התעקש שתישארי עד סוף השנה בפנימיה? מה יהיה בסוף השנה שלא קרה בתחילת השנה?
נטע כהן: זה היה תירוץ, כדי לעבוד עלי.
חנה בית הלחמי: 17,000 ש"ח כל חודש עובר בפנימיה הזו על כל ילד כל חודש.
פרופ' צבי גילת: אם את היית יוצאת מהפנימייה הזו, היא הייתה מפסידה עלייך את הכסף. זה לא בסדר שברחת. היה צריך להישאר עד סוף השנה או להבטיח להם, לפחות בצ'ק בנקאי, שהם לא יפגעו.
זו הסיבה למה יש בעיה עם שינוי החקיקה. צריך לעשות שיקוף לכל המכרזים שנעשים ברשויות הרווחה.
חנה בית הלחמי: מה שחשוב לזכור שיש תקציב חודשי של 17,000 ש"ח לפנימית מרכז חירום לכל ילד שיוצא למסגרת חוץ ביתית. אם זה פנימיה מקבלים 7,000 או 8,000 ש"ח כל חודש, אם זה אומנה 3,000 ש"ח לחודש, כל שאר הכסף הולך לאינספור עמותות שאליהם הופרטו כל השירותים הקשורים להוצאת ילדים מהבית.
הייתה לנו לפני כמה חודשים את ההתנסות המפוקפקת של ילד שחזר הביתה היה עליו 17,000 ש"ח בחודש במסגרת החוץ ביתית, וביום שהוא חזר הביתה, ביקשנו 2,000 – 3,000 ש"ח דמי התארגנות לאם, כי הילד לא היה בבית כמה שנים, מיטה לילד, בגדים, דברים בסיסיים, לא היה לרווחה מאיפה להוציא את זה. צלצלה אלי העובדת הסוציאלית ואמרה "אם היא תקנה בגדים ב- 1,000 ש"ח ותביא קבלות, נוכל לתת לה החזר", לאישה אין כסף לחיות. יש עמותה שתורמת את זה. מדובר במערכת כלכלית. עוד דבר שחשוב לציין בעניין הזה, שהרוב המכריע, אם לא כל התקציבים של הרווחה, צבועים בצבע של השמה חוץ ביתית. אין בכלל כסף לשיקום בקהילה. זו נעמה לנסקי, מישראל היום, נעמה ואני בתהליך של הקמת עמותה שתסמוך משפחות כאלה.
נעמה לנסקי, עיתונאית: זה משהו שאנחנו חייבים להבין אותו. זה פרויקט עכשיו. משרד הרווחה טוען בתוקף כל הזמן שעכשיו התקציבים מופנים יותר ויותר מאז 2004 שיש את "פנים לקהילה", הם טוענים שרוב התקציבים מופנים לזה, לקהילה.
חנה בית הלחמי: זה לא נכון.
נעמה לנסקי: בואו נבדוק כולנו.
עו"ד יוסי נקר: חברי כנסת שירימו את הכפפה. עד היום משרד הרווחה לא יודע כמה ילדים יש בחוץ. אני לא סתם אומר את הדברים. תיכנסו לאתר של שלי יחימוביץ. ב- 2007 אני ביקשתי משלי יחימוביץ להגיש שאילתא לשר הרווחה, אז היה השר בוז'י הרצוג, התפלגות היציאה של ילדים לפי רשויות המקומיות. שר הרווחה בוז'י הרצוג עלה מעל דוכן הכנסת ואמר לה: "הנה המסמך" ואז אמר מה שאמר, זה באתר של שלי יחימוביץ, תבדקו את זה. כשאני באתי ואמרתי לעוזר של שלי: "הנתונים לא נכונים. לא יכול להיות". הלכו ועשו בדיקה במשרד הרווחה ואמרו: "נכון". זה גם באתר של שלי: "טעינו. איננו יודעים מה הנתונים".
לפני חצי שנה עליתי לשידור אצל איילה חסון [ https://youtu.be/-ALf1Pe8AyE ] מול חוה לוי, פקידת סעד ראשית, ואמרתי לה: "עדיין אין לכם נתונים". היא אמרה: "נכון. עדיין אין לנו את הנתונים". משרד הרווחה לא יודע כמה ילדים יש בחוץ.
פרופ' צבי ישראל גילת: אני רוצה להגיד באופן מעשי, מה למעשה אני חושב צריך להיות קו הפעולה, גם מבחינת השקיפות בעניין הזה של הפנימיות, השמה חוץ ביתית, וגם בעניין המיקרו, דהיינו, של ילד שרוצה לבחור את הדרך, מה יעשו בו ולא ישלחו אותו לפנימיה.
בשלב המיקרו, אני מציע – להקים נציב קבילות הילד. דיברתי עם מבקר המדינה השופט שפירא, והוא אמר שזה נכון למרות שהוא מבקר המדינה. מבקר המדינה אין לו זמן לעסוק בפרוטרוט, וצריך שיהיה נציב קבילות שיקבל נתונים אמיתיים.
עם כל הכבוד לגב' נעמה לנסקי, היא לא יכולה לקבל נתונים, כי משרד הרווחה אומר: "אני לא יודע". אני עדיין לא יודע אם הם משקרים או לא משקרים.
נעמה לנסקי: הם נתנו לי נתונים לא נכונים.
פרופ' צבי ישראל גילת: גם יצחק קדמן מציג את עצמו כ"מר זכויות הילד", עם כל הזכויות שיש לו, הוא מתראיין נהדר והוא יכול לדבר נהדר, אין לו סמכות, מה עוד שהוא חי מתקציב, וכל אחד יודע מאיפה.
נציב קבילות חייב לקבל סעיף תקציבים מתקציב המדינה, נציב קבילות חייב שיהיה לו סמכות חקירה. כשאני בוועדת גילת רציתי לדעת איך נראה תיק, אז הם רצו לנשיא בית משפט השלום לנוער אברהם שיינפלד, בשעתו, שהוא היה עובד סוציאלי, והם אמרו לו שבשום פנים ואופן, כי בגילת הם מאמינים אבל יש לו חבר'ה, שפוטים שהם נגד משרד הרווחה.
ואז הוא הביא לי תיק בעצמו. הייתי אצלו בלשכה עם פרופ' שאקי המנוח, וראינו, פחות מאשר תעודה בכיתה א': השם של הילדים, הדיון, ההורים מתגרשים על הילד ללכת לויצ"ו, כזה קטן. פחות מאשר תעודה בכיתה א' על התנהגות טובה. זה לא תיק. תיק צריך להיות בוועדת החלטה שקופה, שמביאים עורכי דין, שכל אחד יכול להיות מיוצג על ידי מי שהוא רוצה להיות מיוצג. יש שקיפות ואין החלטה פה אחד, פקיד הסעד הוא אחד מ-, ואז רואים בפרוטוקול שהוא גלוי, אפשר ללכת לבית משפט השלום לנוער.
עו"ד יוסי נקר: הורים לא מקבלים את הבקשה. הם הולכים לבית המשפט בלי לדעת מה הבקשה.
פרופ' צבי ישראל גילת: אני מלמד עבודה סוציאלית את העובדים הסוציאליים לתואר שני, אומרים לי "היום זה לא ככה, מזמינים את ההורים". אין שום שינוי מבחינת הוראות התע"ס וגם מבחינת החוק ממה שהיה לפני כן. אז יש אחד בפה ואחד בכתב. הדבר שאני רוצה להגיד לך, עו"ד יוסי נקר, כשאני רציתי בוועדה יחד עם פרופ' אסתר הרצוג שהשתתפה בוועדה, לעשות שהקטין יהיה מיוצג, אז אמרו: "לא! עורכי דין מזהמים את האווירה".
עו"ד יוסי נקר: זו התפיסה עד היום. אני אורח ולא בזכות. יש חוות דעת של בתיה ארטמן מ- 2005 שעד היום בתוקף למרות וועדת סילמן שאמרה אנחנו נכניס עורכי דין, אומרים לך "אתה כאן כידיד, לא כמייצג. אנחנו עושים לך טובה שאתה נמצא בתוך וועדת ההחלטה".
פרופ' צבי ישראל גילת: אם באמת ועדת ההחלטה או ועדת תוכניות טיפול, תהיה שקופה ויהיה פרוטוקול והפרוטוקול יוצג בפני בית המשפט וכולל להורים שהם מתדיינים, והייתי אומר שגם הילד יוכל לבחור, זה לא משנה אם זה סנגור או אפוטרופוס לדין. הכוונה היא, שהוא יוכל לבחור לעצמו וגם אנשים כמוך שאינם מהמערכת, יוכלו לייצג ושיקבלו מה שנקרא מקופת המדינה, אז אפשר יהיה לומר: "יש רווחה". הילד מוגן. כל עוד אין פרוטוקולים בוועדת תוכניות טיפול, מה שנקרא ועדת החלטה. כל עוד הכל נעשה בצורה של דיונים שהחומר חסוי, אי אפשר להגן על הילד.
אני קורא לנטע כהן, לעשות איתי מחקר. בואי נעשה השוואה בין שירותי הרווחה בטורקיה לשירותי הרווחה בישראל. אני לטובת טורקיה.
עו"ד יוסי נקר: אני רוצה לשאול אותך שאלה, כמי שהוועדה שלך מונתה על ידי השר בניזרי. אני יכול להגיד לך שאני שוחחתי עם עורכת דין ששוחחה עם הרב בניזרי, והיא מספרת שבתקופת כהונתו של השר, כשהוא ניסה להזיז דברים ממשרד הרווחה, הוא סבל מאוד מהפקידות של משרד הרווחה שניסתה לשים לו רגליים. האם אתה יכול לפרט בעניין הזה מידע ספציפי.
פרופ' ישראל צבי גילת: בהחלט. היה מזכיר הוועדה מר שמעון תאג'ורי, והם ניסו להפליל אותו. פשוט ככה, להפליל אותו. אמרתי ליועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שאם זה כך, גם אני הולך, שאני אתבע אותו וחוץ מזה אני אתבע אותם באופן אישי. אליקים רובינשטיין באמת הבין את העניין, ואמר שהוא יכול להמשיך והוועדה התנהלה, אך לקראת הסוף יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים אתי פרץ, ביקשה שאני אתפטר. למה אני אתפטר? כי יש לי משהו נגד משרד הרווחה. מדוע? פה היא הכניסה את העניין שאני יש לי ילד אוטיסט והוא בהוסטל, אז אמרתי לה "מה זה שייך? אני נגד רווחה?" כלומר, כל מי שנעזר ברווחה הוא נגד רווחה. אמרתי "יש עובדים סוציאליים נהדרים, ואני נעזרתי בהם. יש עובדים סוציאליים שהם טעונים תיקון". דווקא מוטי וינטר, שהיה הסמנכ"ל שבהתחלה נלחם בוועדה ונלחם נגד תאג'ורי, בסוף הוא היה בעד הוועדה, ותאמין לי, אני הייתי מתון לעומתו. הוא רצה לעשות משהו הרבה יותר דרמטי.
ח"כ ד"ר עליזה לביא: יש פה גם שחיתות בתוך המערכת. אני לא אתפלא אם במקרים מסוימים משחדים פה
אני רוצה לבקש סליחה מנטע. אני חושבת שהחברה הישראלית פגעה בך, ונטע היא שליחת ציבור. היא אמיצה. אני לא זוכרת את עצמי בגיל 13 ו- 14 עם דיבור כמו שנטע גילתה לאורך כל הדרך וכל התהליך. הדיוק של השאלות והפנייה בכלל לקבל עזרה מאנשים שעזרו לך לאורך כל הדרך. המערכת פגעה בך.
כנציגת המערכת, אני רוצה לבקש ממך סליחה ואני רוצה להציע את העזרה שלי ושל שולי לחזור הביתה. אנחנו צריכים אותך כאן. את יכולה למצוא את עצמך בכנסת ישראל נושאת את הדגל הזה ואת שליחת ציבור. תודה גדולה.
אנחנו פה מדברים בכיוון אחד, ואני נחשפתי למערכת הזו כשהתנדבתי בבתי ילדים, וגם כאמא ששירתה שירות לאומי בבית ילדים, וגילינו בדרך לא דרך, כי הבנות לאחר שהן מסיימות את השהות בפנימיה, הפנימיה קלטה אותן בשבתות, והן ישנו על הריצפה, כי לא היה להן לאן ללכת, ואז היינו כמה אימהות שנחרדנו מהעניין הזה, עשינו אירוע גאלה, אספנו הרבה מאוד כסף, שכרנו דירה, ועד היום אנחנו מחזיקות את הדירה הזו.
אני מספרת את זה, כי יש המון דברים לתקן, ולא יכול להיות שבאמת המערכת לא תתן מענה. נחשפתי לזה, כי הבת שלי שירתה שירות לאומי ופגשה ילדות שלא היה להן לאן ללכת. המערכת בגיל 18 אמרה להן "לכו". בלי כלים, אבל עד גיל 18 מישהו ליווה, ונכון שצריך לתקן, אז אני באה מהמקום הזה של הטיפול, וגם כאן בצד הזה ועם כל ההיכרות המערכת להרבה מאוד ילדים עוזרת. השאלה איך אנחנו באים, איזה תיקים, ורואים את כל התמונה.
אני, בכלים המקצועיים שלי, לא תמיד, אני לא אשת מקצוע. אני נציגת ציבור, אז אני רוצה לבוא ולתקן מלמעלה. אחד החוקים שבאתי ורציתי לחוקק ואני אחוקק אותו יום אחד, זה מרוץ הסמכויות. מרוץ הסמכויות במדינת ישראל, זו המדינה היחידה בעולם שבה יש את המרוץ המטורף הזה בין בית הדין הדתי לבית המשפט לענייני משפחה. המרוץ המטורף הזה, הוא זה שמביא לקשיים וכשלים בתוך המערכת עצמה. רק שיתוף פעולה גם עם התקשורת, רק חשיפה תקשורתית, ולכן אני רוצה שכולנו נסיר את הציניות אחד מהשני וכן נבוא ונטפל ביחד.
רק שיתוף פעולה במציאות העגומה שנוצרה, כי אי אפשר לבוא ולדבר על ראשית הימים, על הנרייטה סולד, שמקימה את המערכת. היא מקימה את המערכת כי אין בתים. אין משפחות. הן לא היו קיימות, אז אי אפשר לבוא ולהגיד: "המערכת קמה ולקחו את הילדים", לא היו משפחות.
המציאות השתנתה ואנחנו כנראה לא הצלחנו להתקדם קדימה. יש פה נושאי משרה, יש פה כספים ויש פה גם שחיתות בתוך המערכת. אני לא אתפלא אם במקרים מסוימים משחדים פה, ואני אומרת את זה כנציגת ציבור. את זה אנחנו צריכים לבוא ולתקן. יש פה מקרים נעלמים, שאני לא מצליחה לקבל את התשובה, אז בוודאי כמחוקקת, ואני מזכירה לך (פונה לעו"ד יוסי נקר), ומי אם לא אתם עורכי הדין שיודעים שמדינת ישראל בהרבה נושאים היא מאחת המתקדמות בעולם בחקיקה, אז מה זה עוזר שיש חוקים, אם הם לא מיושמים? לא תמיד החקיקה היא זו שנותנת את המענה.
אסתר, אני מודה לך מאוד, באמת, אני חייבת לומר שבשיחה מקדימה אני לא נחשפתי ואני מאוד שמחה שהקשבתי פה לכל הדיון הזה, כי המקום שצריך לתקן אותו זה השיתוף פעולה, ואי אפשר ללא שיתוף פעולה במדינה ש- 67 שנים שיש פה מכשולים שהרבה אנשים אולי יצטרכו לשלם במשרתם וזה אבן הנגף של תוך המערכת של הרווחה. אני מבטיחה להיות שליחה נאמנה ושותפה, ושולי יודעת שאנחנו לא יום אחד עובדות יחד. יש עוד חברות כנסת שהנושא הזה יקר ללבן. תודה, ואני קוראת לנטע לחזור הביתה. אני פה לעזור.
העיתונאית יאנה עברי: משרד הרווחה ניסה למנוע שידור כתבה על לורי שם טוב
אני מאוד שמחה שהנושא הזה עדיין בכותרות. הרבה מאוד פעמים שאני ניגשת לעורכים בערוצים 2 ו- 10 ואני מדברת "בואו נעשה תחקיר על הוצאת ילדים מהבית", אז אומרים לי "זה בסדר. כמה אפשר לדבר על זה?". אני מאוד שמחה שיש עוד אנשים כמוני שחושבים שזה לא מספיק.
חנה, לפני תחילת הדיון פנתה אלי, ודיברנו קצרות למה הנושא הזה לא מגיע לטלוויזיה, ואיך אפשר לשפר שזה כן יגיע לטלוויזיה.
אנחנו מתחילים פה בשתי בעיות. קודם כל אופן ההצגה של הנושא הזה בטלוויזיה ועיתונאות בצורה נפרדת.
טלוויזיה רוצה לראות אקשיין, ותמיד מאוד קשה לי לשמוע על בנות נאנסות, אבל את לא מבינה שאין לי אפשרות להראות את זה בטלוויזיה חלילה.
טלוויזיה לא תראה פרצוף מדבר. טלוויזיה תראה שמשהו מתרחש. טלוויזיה תראה מאבק, טלוויזיה תראה שביתה, טלוויזיה תראה דיון. טלוויזיה לא תראה אדם שמדבר "לקחו לי את הילד וזהו", מסיבה אחת פשוטה: ברגע שאני מראה אמא שלקחו לה את הילד, העורך יכריח אותי, וזו גם חובה שלי מתוקף היותי עיתונאית, להביא את הצד השני, להביא את משרד הרווחה, ולצערנו, ברוב המקרים, משרד הרווחה בטלוויזיה נראה יותר טוב.
חנה בית הלחמי: משרד הרווחה הרבה פעמים מוריד את התכניות בתואנה של צנעת הפרט, תואנה מזויפת.
יאנה עברי: אני יכולה להגיד לך נתונים. בפעם האחרונה, מספר פעמים שביקשתי נתונים ממשרד הרווחה, הם אומרים לי: "יש לנו נתונים מפה, יש לנו נתונים מפה, אין לנו נתונים קונקרטיים". אני יכולה להגיד לך כמה המחוז הזה הוציא, והמחוז הזה הוציא לאומנה, ואני לא בדיוק יודעת את מי הוא החזיר ואת מי הוא לא החזיר.
מצד שני, כשאני הבאתי להם נתונים שאני אספתי בכוחות עצמי ממקורות שונים ומשונים, הם אמרו: "אין תגובה".
באותו הקשר, כשהצגתי להם את כמות הכסף שהם מקבלים ממשרד האוצר עבור כל ילד, עדיין 17,000 ש"ח בחודש, אין תגובה.
באחת הכתבות שאני עשיתי בעודי בערוץ 9, עם לורי, יומיים אחרי שאני צילמתי את לורי מול משרד הרווחה בתל אביב יפו, מתקשרת אלי פקידת הסעד הראשית (ניבה מילנר), ואומרת לי: "את לא רוצה לשמוע את הסיפור שלנו, את הצד שלנו?"
אני אומרת: אני מאוד רוצה לשמוע את הצד שלכם, ביקשתי לשמוע את תגובתכם.
אמרו: "אין בעיה. תבואי לפה עם העורך של התוכנית, תחתמו שזה לא לשידור כל הכתבה על לורי, אנחנו ניתן לכם את הצד שלנו".
ניתוק ילדים מהוריהם על ידי משרד הרווחה – חדשות ערוץ 9 – לדוברי רוסית
ח"כ שולי מועלם: לפני 6 שנים שיניתי את החוק ביחס לאלמנות צה"ל שאמר שכשהבעל נהרג האישה איבדה מפרנס
אני אפתח דווקא במה שנטע כהן אמרה, כי הוא מבחינתי אמירה קשה ביחס לשאיפה שלנו שלא אמור להיות פה. אמרת שאין לך תקווה במדינת ישראל.
אני לא מתווכחת. את המשפט הזה, לדעתי, צריכים לשמוע לא רק הקהל השבוי שיושב כאן, אלא אנשים נוספים שאנחנו צריכים לנסות להביא את הדברים שלך או אותך בעצמך. אני לא אסכים לעולם עם קולות שנשמעו פה, שקוראים לך לא לחזור לכאן. אני לא אומרת לך מה לעשות. את מבוגרת ומחליטה על חייך בעצמך.
מבחינתי, השאיפה היא שלא את ושכמותך תצאו מפה מהמדינה, כי אין פה עתיד, אלא החובה שלנו היא לשנות את המדינה ויש לנו בזה תפקיד גדול, והתפקיד הזה אומר שצריך להיות פה שיתוף פעולה בין עורכי הדין ובין מערכת המשפט ובין האנשים שנפגעו מהמערכת, ובין עיתונאות, ובין חברי כנסת ובין שליחי ציבור שלא בכנסת, כי יש רבים וטובים שלא בכנסת ובין האקדמיה, ובעיקר אני רוצה לחזור למשהו שנבלע מקודם בדברים שאמרתי: אפשר עכשיו לעמוד כאן ולזרוק אבנים למשרד הרווחה, וכל אבן שנזרוק יהיו עוד 10 שצריך יהיה לזרוק ובצדק.
יחד עם זאת אני מרגישה שאם אנחנו לא נבוא למשרד הרווחה ונדרוש מהם את התיקון הזה, אני לא אומרת שלא עשיתם את זה, אני לא אומרת שאני ממציאה פה את הגלגל. אני רק אומרת שאחרי הרבה שנים… אולי אני בעוד שנה-שנתיים אדבר אותו דבר ואגיד "המקום הזה הוא אין לו תקנה".
אם אני אגיד שאין תקנה למשרד הרווחה אזי אני אגיד שאין תקנה למדינת ישראל. משרד הרווחה הוא חלק מהותי בשיקום של החברה מדינת ישראל. לכל אחד מאיתנו יש חובה לתקן את המקום הזה. אני אתקן אותו בכל הכוחות שלי זו האחריות שלי. אני מבקשת שיתוף פעולה בדבר הזה.
הסיפור שלי הוא כאילו יותר ג'ויסי, תקשורתי, כשאני שיניתי את החוק לפני 6 שנים כמעט את החוק ביחס לאלמנות צה"ל, זה היה חברים, אחרי שמ- 1950 החוק הזה נכתב, עד לפני שש שנים, אמרו על אלמנות צה"ל שהבעל שלהן נהרג שהן איבדו מפרנס. ככה הסתכלו עלינו במדינת ישראל. מישהו שיושב פה חושב שזה ראוי להתייחס אלי ככה? שכשהבעל שלי נהרג הייתי בת 32 והוא בן 31.5. אז אני איבדתי מפרנס?
אבל ככה היה כתוב בספר החוקים של מדינת ישראל. אפשר היה להגיד שאין תקנה למשרד הביטחון ועשרות שנים ניסו לשנות את זה. יש לנו חובה לעשות את החלק שלנו. אני לא אומרת לכם מה לעשות. אני אומרת לעצמי שהשאיפה שלי היא לתקן את העוולות הנוראיות פה שמתרחשות בחיים והורסים את החיים של אנשים פרטיים. אם כל הדברים הלא סימפטיים שאפשר להגיד על חיים כץ, וחלקכם שמעו אותם, הבן אדם הוא אדם ישר ובולדוזר של שינויים. אני מרגישה שצריך לבוא אליו מהמקום הזה, של הכנס הזה ולהראות לו את הדברים, לפחות זו החובה שלי, שאני לוקחת אותה לעצמי לא להסכים שגם לשר הזה הפקידות תגיד "מה אתה מבין".
ד"ר שאול בן פורת פסיכולוג חינוכי: התסקירים של העובדים הסוציאליים לא מקצועיים
כנס לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל – טובת הילד, קולו וזכויותיו
העבודה של הפסיכולוג באה לתקן את הקלקול בתסקירי העובדים הסוציאליים, שלא מבינים בין ימינם לבין שמאלם בנושא פסיכולוגיה, בנושא פסיכולוגיה התפתחותית, בנושא בריאות הנפש. הם כותבים שטויות משטויות, כותבים שחור על לבן ולבן על שחור, הם סותרים את עצמם.
אותו דבר גם כן בהילה. אני עבדתי בהילה הרבה מאוד שנים, והגנתי על הצרכים ההתפתחויות במסגרות החינוכיות. החברים למקצוע שמו לי רגליים.
ישנה אימרה מפורסמת ישנה משנת אנטיוכוס, שאלו אותנו שאלה: "מה טובת הילד?" והשאלה הייתה: "מוסד" או "בית גרוע". אמא שלי זכרונה לברכה, אמרה דבר כזה: "בני היקר, בית מלא צרות זה בית טוב, צריך להישאר שם". המסקנה: שגם בית גרוע, הוא בית טוב, כי הוא נותן את הצרכים הנפשיים.
אני אומר בצורה הזו: ישנו חוסר בהדרכה של ההורים ולא צריכים לקחת ישר את הילד מהמשפחה בשביל בעיה שהתעוררה ברגע זה או רגע מסוים בתוך המשפחה.
התפקיד שלי עם העורך דין זה ליישר את המערכת, את התסקירים של העובדים הסוציאליים שהם פשוט לא מקצועיים.
אני אומר שתוספת של תסקיר חייב להיות חוות דעת פסיכולוגית, ולכן העו"ד ביחד עם הפסיכולוג מגן נגד השחיתות של העובדים הסוציאליים. לצערי, אני 43 שנים במקצוע ומעט מאוד מקרים שהיו נכונים. לדעתי, בתסקירים יש לתת לעובדים הסוציאליים לציין רק עובדות. זה התפקיד שלהם.
פרופ' אסתר הרצוג: אנחנו מתכנסים פה היום, במועצה לארץ ישראל יפה, זו השנה השלישית, לזכור את מרינה סולודקין זיכרונה לברכה, ולהזכיר את פועלה יוצא הדופן בסוגיית הוצאת ילדים ממשפחותיהם. מרינה הייתה דמות חריגה בזירה הפוליטית. היא לא פחדה ולא נרתעה להיאבק למען הילדים ולמען משפחותיהם. אנחנו חברות וחברי עמותת עלי"ה לזכויות ילדים והורים רואים לעצמנו זכות גדולה לקיים את טקס הזיכרון השנתי לכבודה. בשם חברי וחברות העמותה, אני מבקשת להודות לחנה ולב סולודקין. אנו מודים לכל משתתפי הכנס היום לחברות הכנסת ד"ר עליזה לביא ושולי מועלם, פרופ' ישראל צבי גילת, הפסיכולוג ד"ר שאול בן פורת, העיתונאיות נעמה לנסקי ויאנה עברי, לעו"ד יוסי נקר וכמובן לחברותינו שישתתפו בדיון נחמה דיכנה וחנה בית הלחמי שתנחה אותו.
אביגדור זיידמן כתב אמש בדף הפייסבוק החדש של חנה בית הלחמי: "טובת הילד" כמו הרבה מושגים אחרים בלקסיקון "לרווחת" הקהל, מטעים את מי שלא בקיא בחומר ויוצרים רושם כאילו תמיד מדובר ביחידה להצלת נפשות. למשל – "השמה חוץ ביתית", "מרכזי קשר", "רווחה". טוב יהיה, אם ייכתב מילון מושגים סוציאלי .
נדמה לי שאין טוב מדברים אלו כדי להמשיך את מטרתו של הכנס היום, שהוא גם אירוע שנתי לכנס של ד"ר מרינה סולודקין ז"ל, וגם כנס בדיון עוקב באי טובת הילד במדינת ישראל. נכונותה של נטע כהן, לספר על איך היא חוותה על בשרה את המשמעות הנוראה וההשלכות המחפירות של טובת הילד במדינת ישראל, היא שמאפשרת את קיום הדיון בנושא המושתק הזה.
את קולה של הילדה נטע, אנחנו יכולים לשמוע רק בדיעבד. שנים אחרי שברחה הרחק מטווח שליטתם של רשויות החוק והרווחה בישראל, ולאחר שפתחה חיים חדשים, כאשר היא כבר לא ילדה. את המציאות הבלתי נסבלת הזו, אנחנו בעמותת עלי"ה מבקשים לשנות. אנחנו נאבקות למען זכותם של ילדים להשמיע את קולם ולבטא את רצונותיהם, לממש את צורכיהם ולהשפיע על חייהם. מאז ראשית שנות התשעים בהם התחלנו את הפעילות נגד מדיניות הרווחה, השמה חוץ ביתית, השתנו הדברים. אין ספק שלרשתות החברתיות יש תרומה עצומה בכך. החשוב מכל, האימהות הן היום המובילות האמיתיות והאמיצות של המאבק החברתי החשוב הזה. למען הילדים, למען האימהות והאבות. אנו מקווים שהשתתפותה של נטע בכנס היום, היא תחילתה של התייצבות ילדי ההשמה החוץ ביתית שבגרו, וחזית המאבק למען הילדים שעדיין נמצאים שם, והם שיובילו את המאבק לשבירת חומות ההשתקה.
ד"ר עליזה לביא, תודה שנענית להזמנתנו לשאת דברים.
ד"ר עליזה לביא: אני שמחה מאוד להיות כאן באזכרה ואמירת תודה לחברת הכנסת ד"ר מרינה סולודקין. המקור של הנצחה יש לו זכות מאוד גדולה בהמשך של עשייה שנגדעה באיבה. כשקראתי על מרינה, חשבתי מה אני אומר. אני מוכרחה לומר שבשנתיים ששימשתי כראש וועדה לקידום מעמד האישה, האירועים והסיפורים הקשים שליוו אותנו, וגם מצד דנית כהן, שנחשפתי באמצעותה למציאות העגומה במדינת ישראל, עד כדי כך שאני אפילו לא מבינה עד כמה הדברים מסובכים, וגם אני כחברת כנסת מוצאת את עצמי לא יודעת אפילו איך להתחיל ולנסות לפרום את הפלונטר. בשיחה מקדימה שקיימתי עם פרופ' אסתר הרצוג, מורתי בכל מה שקשור באמת לנסות להבין איך אני יכולה לעזור, והיא ענתה לי: "אולי בזכות פומביות הדברים שתשאי ותדברי". אבל, בסופו של יום התשובה היא: "עליזה אל תתערבי, זה נושא מקצועי, אין לך יכולת להשפיע, להבין, את רק תזיקי". זה המשפט החוזר ועולה מאז אותו לילה שדנית התקשרה אלי מהמקלט לנשים מוכות, אליו הופנתה על ידי הרווחה.
הרווחה שהוציאה לדנית את הילד לפני חודשיים, בלי הרבה הסברים, ולמעשה היא לא רואה אותו מאז שהוצא בצו בית הדין הרבני. במשך החודשיים האחרונים אין עם מי לדבר. כלום. לא רק זה שאין עם מי לדבר, גם האיום בחבלה המקצועית שאני אמורה לעשות בכך שאולי אעלה את הנושא לדיון – משתיקה. משתיקה גם אותי כנבחרת ציבור ואחת ההתבוננויות שלי על האירוע הזה, לבוא ולהיעזר בכם אנשי המקצוע.
ח"כ שולי מועלם קוראת להפסקת הוצאת ילדים מהבית: "להפסיק את ההתעללות בילדים, באימהות, באבות ובמשפחות":
תודה לחברי לב שהזמין אותי להיות חלק מהבוקר המשמעותי הזה. אני רוצה לפתוח במשפט משמעותי מאוד של הרב קוק. הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת. לא המציאה שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, מבקשה אל בקשה, מבחירות לבחירות ומוודאות לוודאות יותר עליונה, ואני מרגישה שבמשפט הזה נמצא לנו הזיכרון של מרינה. נמצא לנו לזכור את הדרך למשהו כל כך משמעותי. מרינה, כמו שקראתי וגם דיברתי עם חברי משה אדלשטיין עליה, היו לה שני הנחות יסוד בחיים הציבוריים שלה, שנראה לי שמעולם לא היו לה חיים לא ציבוריים.
היא בחרה להיות כל הזמן אוזן קשבת לכולם ובעיקר לחלשים. והיא בחרה כל הזמן להציב סימני שאלה. היא כל הזמן הייתה במקום שהרב קוק דורש מאיתנו, מבקשת, שואלת, דורשת. והרבה מאוד מתפללת. בבוקר הזה אני רוצה להניח פה בפני כולנו, את נקודת המוצא מבחינתי לתהליך התיקון שאנחנו חלק ממנו. עשו הרבה דברים לפנינו קודם, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו. נקודת המוצא שלי היא שמשפחה היא מקור הכוח לכל אחד מאיתנו. ברגע שזו תהיה נקודת המוצא של כולנו, של כולנו, אנחנו נוכל לפעול הכי נכון, הכי טוב, באמת לטובת הילד, האימהות, האבות והמשפחות, כי זו נקודת המוצא.
אני חושבת שצריך לעשות כמה דברים, ואני מאלה שחושבים שצריך לעשות את השינוי מתוך המערכת. אני מאמינה שכל אדם רוצה לעשות את העולם שלנו טוב יותר, וכדי שזה יקרה אנו צריכים לשנות את התפיסה שאת הביורוקרטיה במקום להשקיע אותה על הדרכים להוציא ילדים מחוץ למשפחה, בואו נשקיע אותם פנימה, בלחזק את המשפחות ולהגיד, המטרה שלנו שילד יגדל במקום הטבעי לו: במשפחה שלו.
אני רוצה לשים פה עוד שאלה: מה זה רצון הילד וההורים? מי קובע מה זה הרצון הזה? מי קובע מה זה חזקים או חלשים? האם אנו באים מתוך פטרונות שאנו יודעים מה טוב לכם?
העולם המקצועי שלי כאחות, חווה בדיוק את השינוי הזה עד לפני שנים לא רבות. כשבאת לרופא, לא משנה אם היית ד"ר או פרופסור, אתה הרגשת נורא קטן ואבוד, אפילו שידעת לקרוא את כל ספרי המחקר האחרונים בספרות המקצועית, ואני חושבת שהשינוי שהתרחש בלראות את המטופל, לראות את הלקוח, לראות את האדם שממול כעולם שלם, חייב להתקיים גם בנושא הזה. ילדים צריכים לגדול בתוך המשפחות שלהם. לשם אנחנו צריכים לשאוף. גם אני, פחות מכולכם, יודעת שאנחנו לא הולכים לסגור את כל המסגרות. יהיו ילדים שנכון יהיה שיגדלו במקומות אחרים. אבל מבחינתי, השאיפה צריכה להיות שזו תהיה האפשרות האחת לפני האחרונה, לא הראשונה על השולחן, ואני חושבת שלצערי, עד היום, זו אחת האפשרויות הראשונות. המילים שחזרו שוב ושוב במה שקראתי על מרינה הייתה ענווה, ואני מרגישה שזו המילה הראשונה שאיתה אנו צריכים ללכת לשר הרווחה החדש.
אנחנו באים מתוך ענווה, מתוך הכרה בעולמות השונים, מתוך הבנה שהשינוי הזה הוא פה. אין יותר הסתרה, ואין יותר השתקה ואין יותר מציאות שבה ילד נלקח מהבית ואף אחד לא יודע על זה. בשביל זה אנחנו כאן. להשקיע את אותו כסף שמשקיעים בהוצאת הילדים – בהשארתם. יש הרבה מאוד שותפים למהלך הזה בכנסת. שותפות ושותפים לעשות את השינוי הזה שאפשר להתעלם מזה שהוא כבר כאן, אבל באמת באמת זה לא אפשרי. חייבים להביא את התהליך הזה להתקדמות. להפסיק את ההתעללות. ניסיתי למצוא מילה אחרת אבל באמת לא מצאתי. להפסיק את ההתעללות באימהות, באבות ובמשפחות, ובדרך זה את ההחלשה של מדינת ישראל כולה. שנה טובה!
חנה סולודקין בכנס לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין: אמא הייתה בתוך הממסד אבל בעצם היא נאבקה בממסד
תודה מיוחדת לעמותת עלי"ה, הכנס בזכות הנשים הנפלאות המלוות אותנו משנת מותה של אמא, ובאמת תודה לכל מי שאיתנו בכל התהליך הזה. אני מעריכה שפחות יש לי מה להוסיף בתחום המקצועי שנדון פה. אני אצייר את אמא בתוך ההקשר הזה, של מאבק מול הרווחה.