אב אומנה הנאבק מול הרשויות האטומות עומד במרכז "הוועדה". במעשה אמנותי יוצא דופן מזקק היוצר נדב בושם את החיים לאבסורד קומי וזו הצגת מופת
הוועדה" מבוססת של סיפור אישי של נדב בושם, כאב אומנה שיחד עם בן זוגו התמודד מול מערכת אטומה עד כדי אכזריות — הרווחה ובתי המשפט. את הילד, שבבוא הזמן ביקשו לאמץ כחוק, הכירו עוד בהיותו תינוק, מוזנח באחד מ"מחסני הילדים" שבדרום העיר, שם התנדב בן זוגו של בושם. אמו של התינוק, מבקשת מקלט שהתקשתה לתפקד כאם, נתנה מרצונה לבושם ובן זוגו לטפל ולמעשה, לגדל ממש את בנה, בביתם, עד שהיה כבן תשע.
בני הזוג לא ביקשו לנתק את הילד מהאם, אלא להעניק לו בית חם ועתיד מבטיח. אבל כשרצו להפוך את ההורות הטוטאלית והמיטיבה שלהם להורות רשמית, על פי חוקי המדינה, הם נאלצו לעבור דרך נציגי הרשויות, שהתייחסו אליהם כאל פושעים מסוכנים. על אף ניסיונות סיזיפיים, לא קיבל הזוג תמיכה ראויה מצד שום גוף, אלא להיפך: הילד הורחק מהם בצו משפטי, נאסר עליהם ליצור עמו כל קשר, עד שעזבו האם ובנה את הארץ, והותירו את ההורים עם חדר ריק בבית וחור ענק בלב.
"הוועדה" היא הצגה מופתית, שחובה לצפות בה — וגם זכות — לא רק לשוחרי תיאטרון, אלא גם לכל מי שחי בישראל. נעשה פה מעשה אמנותי יוצא דופן. ראשית, הטקסט. במאי או כותב ממוצע היו, על פי רוב, נסחפים בקלות אחרי הרצון "לזעזע" ו"לרגש". לא חסרים בסיפור האנושי הזה שלל חומרים שמהם עשויות דרמות קורעות לב: תינוק מוזנח, הורים "פריבילגיים", גם "גאים", מול אם קשת יום, שהגורל התאכזר אליה. מאבק דמוי משפט שלמה, הבדלי תרבות וגזע, ומה לא. אלא שמכל החומרים ערך בושם טקסט אחד שזוקק לפרוטוקול ישיבה אחת, שבה ניצב האב מול כמה עובדות סוציאליות ומדריכת אומנה. זהו דיאלוג תמים לכאורה, בנושא "טובתו של הקטין", שבמבט רחב יותר מציג מה מסתתר מאחורי אותן רשויות, האמונות כביכול להגן על ילדים, אך בפועל עושות פעמים רבות את ההיפך המוחלט.
הצגת הפרוטוקול נמשכת כמה דקות. בושם, בתפקיד האב, מציג לוועדה, למשל, תמונות מחיי היום־יום של "הקטין". הוא מבקש לספר על ההורות ולקדם את סוגיית האימוץ. אלא שבכל רגע שכזה מיד קופצות העובדות הסוציאליות, כגוף אחד בעל כמה ראשים, ומדגישות בפניו שהוא ובן זוגו הם "רק אומנה". המילה "אומנה" נהפכת לשם קוד מאיים ופוגעני, כאילו כל זה אינו אלא עניין טכני, תחנת ביניים אקראית. הן משמיעות משפטים מוכניים כמו "אסור להיקשר לילד", או "אין כמו אמא", וחוסר עניינן בילד ורווחתו זועק מכל משפט וניואנס בהתנהגותן. כשהאב מתקומם על חוסר ההקשבה, או כשהוא מציע להן להיפגש ולשמוע את הילד עצמו, הוא מושתק מיד, באלימות המוסווית בנימוס קר ובסיסמאות ריקות מתוכן, ומואשם בעצמו בהיותו "אלים", כשכל רצונו הוא להיטיב עם הילד שהוא אוהב וקשור אליו כל כך, ולהבטיח את עתידו.
בניגוד לציפיית הקהל להמשך הדרמה: מה נקבע לאחר הוועדה, ואיך התגלגל הסיפור בהמשך, בוחרים הבמאים, בושם וחיות, בחירה מדהימה בעוצמתה. גם הסצינה הבאה מבוססת על אותה השיחה, אותו הפרוטוקול, אותו הטקסט. עם שינוי קל: השחקניות המגלמות את העובדות הסוציאליות מחליפות ביניהן תפקידים. כך, נניח, נהפכת מנהלת הוועדה ה"חביבה" לעובדת סוציאלית "קרה", וכן הלאה. החילופים נמשכים. כעבור כשלוש סצינות, הקהל מבין כביכול שזה מה שיראה הערב, וזה הטקסט שישמע. זו חוויה לא מובנת מאליה, שיש בה, בתחילה, כמה רגעים כמעט משעממים.
ככל שנמשכת החזרתיות בטקסט ובמיזנסצינה, נוצרים הדגשים שונים, חדשים ומפתיעים. בכל סיבוב דמות אחרת מקבלת יותר פוקוס, או משפט מסוים הופך בולט יותר. ההדגשים הללו חשובים ראשית ברמת התוכן. חוסר האכפתיות של הצוות מובלט כל פעם באור אחר, דרך סוגיה אחרת — למשל ההומופוביה. לא רק הפן השלילי מקבל זרקור, אלא גם רגעים אנושיים קטנים, באופן שבו כל שחקנית "לובשת" את הדמות ששחקנית אחרת גילמה בסיבוב הקודם. והחזרתיות הופכת ההיפך מרוטינה משעממת. נוצרת חוויית צפייה מותחת ומרתקת, מלאה ברגעי משחק נפלאים. כך, נהפך הזר למוכר, והמוכר לזר.
מסיבה מטורללת
מדובר במלאכת מחשבת אמנותית. הסיטואציה ההתחלתית, הריאליסטית, היא כמו נושא מוזיקלי שממנו מתפתחות הווריאציות, והמעבר ההדרגתי מהריאליזם לאבסורד נבנה בהדרגה — עד שלבסוף נדמה שאנו צופים במסיבה מטורללת, חסרת הקשבה והיגיון. זה לא פחות ממדהים. במובן הזה, "הוועדה" היא הצגה שיש לה קונספציה חזקה כל כך, שהולכת ומתהדקת, עד כדי שלמות של צורה ותוכן. שיעור מאלף בעבודה על טקסט דרמטי ובימוי.
בושם הוא יוצר פרינג' ותיק וחרוץ. פגשתי אותו לראשונה כשחקן, בגלגולי הרחוק כבמאית. מאז יצר יצירות רבות ומגוונות. ל"הוועדה", קדמו כבטרילוגיה, הצגת היחיד שלו "אתה לא אבא", שזיכתה אותו בפרס בתיאטרונטו 2022, וכן גם "חדרו של הבן", שהוצג בפסטיבל א־ז'אנר, בתיאטרון תמונע (2021). לבושם שני עוגנים אמנותיים בולטים: הנטייה לקחת מחומרי החיים הקטנים והטריוויאליים ביותר, להפוך אותם למין מוזיאון חי, וכן פריזמת ההומור, שדרכה הוא מביא תמיד גם כאב ומחאה אינטליגנטית.
בדמויות הקומיות בגילומו יש תמיד פרודיה, אבל לצדה תמיד נמצאת גם חמלה לדמות, ויכולת לא מובנת מאליה להבליט את היופי והפיוט, גם כשהוא אפוף בכיעור ובאטימות לב. האיכויות הללו מגיעות לשיא ב"הוועדה". זו יצירה שמתחילה אמנם בסיפור אישי כואב, אך ממריאה למחוזות הגבוהים ביותר של הקומי, ושל האבסורד הקיומי.
לא בכדי, זכתה "הוועדה" בפרס הראשון בפסטיבל הקומדיה ע"ש אפרים קישון. באותה התחרות זכתה גם נולי עומר בפרס השחקנית הטובה ביותר. בלי להפחית מכישרונה הרב של עומר, שהיא שחקנית נפלאה, הזכייה הזאת שגויה בעיניי, בהקשר זה, ויש בה משהו מקומם. שכן "הוועדה" היא הצגת אנסמבל מושלמת, חלק רב מהיופי שבה הוא שכל השחקניות בה נהדרות ממש, כל אחת לחוד וביחד. אורה מאירסון מפציעה פה ברגעי משחק מדהימים, בניגוד בין המראה הרציני שלה לבין הקומיות המהממת ממש. כך גם עדילי ליברמן, במשחק אינטליגנטי כל כך, חד ומרושע כיאה. מיכל אטלס כריזמטית ומלבבת, בעיקר כשהיא שרה לקראת הסוף כ"זמרת שחורה" אירונית, וכן לאה יונגר, הצעירה שבחבורה, שמפתיעה מאוד ברגע שבו היא עוברת מדמות ה"חמודה הקטנה" לצעקת כאב אדירה באחד מהרגעים החזקים בהצגה.
יחד עם האיכות האמנותית המעולה והתוכן החשוב "הוועדה" היא הצגה שחייבת להמשיך להציג על הבמות ולקבל תמיכה ראויה וחשיפה רבה. מזמן לא ראיתי הצגה כל כך חשובה ונוגעת ברמה החברתית, וכזאת שמנוסחת ומבוימת בדיוק וכישרון רב כל כך עד ליצירת אלכימיה תיאטרונית מושלמת.
"הוועדה", מאת ובבימוי נדב בושם. במאית שותפה: ריקי חיות. משחק: נולי עומר, עדילי ליברמן, אורה מאירסון, מיכל אטלס, לאה יונגר ונדב בושם. ההצגה, במקור של תיאטרון האינקובטור, תועלה ב–13.12 בתיאטרון הבית ביפו
