זהירות פקידי סעד – תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי, ישראל היום
זהירות פקידי סעד – תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים – דצמבר 2013
זהירות פקידי סעד – תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה , נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי , דצמבר 2013
זהירות פקידי סעד – קישור לקובץ pdf
אביגיל הניחה את בנה בן השנתיים על ברכיה, אימצה אותו בחום אל חיקה ולחשה באוזנו:
"אמא אוהבת אותך, מתוק שלי. אתה החיים שלי. עוד מעט תחזור אלי הביתה".
רמי (40) לא ראה את בנו ובתו, בני ה- 10 וה- 11, מזה קרוב לשנתיים. בחג החנוכה הזה הוא התפלל לקבל מהם שיחת טלפון: "רק שיגידו חג שמח אבא אתה חסר לנו".
"הילדים שלי הם יתומים למרות שאבא שלהם חי," הוא אומר בכאב עצום. "מבחינתי, משרד הרווחה הפקיר אותם בידי אמא שהסיתה אותם נגדי, ולמרות שברור שזה המצב, המדינה מונעת את שינויו."
"הדבר הראשון שאני חוזרת ומבהירה לאימהות הוא לא לתת שום מידע לפקידי הסעד, לא לשתף אותם בבעיות בכלל, ואם יש בעיה בוערת מסוימת – להתמקד רק בה ולא לומר שום מילה מיותרת" אומרת נחמה דיכנה, מנכ"לית משותפת של עמותת ע.ל.י.ה, המלווה בשנים האחרונות עשרות מקרים של הוצאת ילדים מבתיהם.
"אני מציעה להימנע מלספר כמה רע וכמה קשה בבית, כי הכול עלול לפעול נגדך ולהתהפך עלייך, ואחר כך בדיונים השונים יטיחו בך שאת אמא לא מתפקדת, שאת לא מציבה גבולות, שאת מגלה קשיים וכיוצא באלה טיעונים, שלכי תוכיחי שהם שגויים".
"ישבו מולי עובדות סוציאליות, ובתום לב חשבתי שאפשר לספר ולדבר. כמו ספר פתוח סיפרתי להן על הקשיים שלי. סיפרתי על בעיות שלי עם האבא של הילדים, על קשיים שלי בטיפול בהם. לא הייתי חייבת לשתף אותן, אבל עשיתי את זה בשביל שיסייעו לי. לא בשביל זה יש את משרד הרווחה? לא האמנתי שהן ישמרו כל מיני פיסות מידע בצד, ושהכל ישמש אותן אחר כך נגדי."
"אמרו שאני לא רוצה לתת להם חיסונים, ושאני לא נותנת ריטלין לבן הגדול, שהיו לו קשיים בלימודים. אני מתנגדת אידיאולוגית לחיסונים ולריטלין, ואני ממש לא היחידה. את הריטלין החלטתי אחרי תקופה מסוימת כן לתת. טענו גם שאני מעשנת חשיש, אז במשך שנה שלמה עשיתי בדיקות שתן שהעידו שזה לא נכון, עד שהם ירדו מזה."
"הסבירו שאין לו גבולות ושאני לא מפנימה את מצבו של הילד ולא מודה שיש לו בעיה."
"קבעו שהוא היפראקטיבי וחסר גבולות. אבל כששמים ילד בן 4.5 עם ילדים גדולים בני 9 ו- 10, תולשים אותו בפתאומיות מאמא שלו ומאח שלו, והוא בודד ומשועמם, ודאי שהוא יצעק וישתגע. אז נוסף על ריטלין נתנו לו תרופה פסיכיאטרית. זה היה הפתרון שלהם. אני סירבתי בכל תוקף שייתנו לו תרופות כאלה, ושוב טענו נגדי שאני לא פועלת לטובתו. זה ילד קטן. מה עשו לו?"
"אני אלחם על הילד שלי עד טיפת דמי האחרונה", אומרת אסתי. "אני אלחם על זכותי להיות אמא שלו. אני נלחמת גם בשביל כל האימהות שדחקו אותן לפינה. אני לא אדם מושלם, אבל אני יכולה לגדל את הילד שלי, בשר מבשרי".
"לפקידי הסעד ניתן כוח גדול ביותר, בלי שיש להם כלים לבדיקת ראיות ולבדיקת מיומנות של הורים לגדל את ילדיהם".
"התברר לי כי מסמכים ופרוטוקולים, שכללו התנגדויות של אנשי מקצוע להעברת הילדים לאימוץ, הועלמו מידיעת בית המשפט. בתסקירים של פקידות הסעד התגלו סתירות רבות. לא היתה להן ברירה אלא להסכים להחזרת הילדים לאם, מה שחסך כתיבה של פסק דין שהיה חושף את דרך התנהלותן."
"נדרשת פה מערכת אמיתית ומקיפה של טיפול בקהילה, של מסגרות פעילות לילדים, של תמיכה אישית, משפחתית, בית-ספרית. מה שקיים היום הוא אפילו לא התחלה של דבר כזה. יש עדויות לכך שכאשר החזירו ילדים אל הבתים ופעלו בקהילה, התוצאות היו יפות. אלא מה? זו מערכת שלא רוצה לוותר על הכוח, השליטה, התקציבים, המוסדות והתקנים. המערכת לא רוצה לחסל את עצמה במו ידיה, ולכן ילדים ממשיכים להיות מוצאים מבתיהם ולהינתק מהוריהם." כשירה, למה השאירו לי ילד אחד? דווקא הילד הגדול שלי יותר קשה ומאתגר. פשוט, עם ילד קטן בן ארבע היה להם קל יותר להתמודד, הוא מתאים לשוק הבשר הזה של הוצאת הילדים מהבית. ילד בן 11 זה כבר סיפור מורכב יותר, הוא גדול יותר וקשה יותר לשלוט עליו.
"זאת מערכת שמי שמתנהל מולה מרגיש חוסר אונים מוחלט. בעיקר האנשים הפשוטים, האנשים שלא יכולים להתגונן, שנמצאים במצב סוציו-אקונומי קשה, שאין להם משפחה תומכת."
הקלות הבלתי נסבלת
חשוב להבהיר: אין בדברים הטלת דופי גורפת במשרד הרווחה ובפקידי הסעד, לא במקצועיותם ולא במניעיהם. אין בדברים גם אמירה גורפת שאסור לנתק ילד מהוריו במקרים מסוימים, כאלה המסכנים באופן ברור את שלומו וחייו. ברור גם שהורים שילדיהם הוצאו מחזקתם מלאים בזעם וכאב, ולא תמיד רואים את התמונה המלאה. אבל קשה לעכל את הקלות הבלתי נסבלת של ניתוק ילדים מהוריהם, ואת היעדרה של ביקורת כלשהי על המערכת הזאת.
"אני נתקלת בתסריטים כמעט קבועים," אומרת עו"ד ורוניקה ברומברג, המטפלת זה 16 שנים בנושא הוצאת ילדים מהבית. היא ליוותה מאות משפחות שילדיהן היו בסיכון להוצאה מהבית, בין היתר, כשסייעה בהתנדבות לחברת הכנסת מרינה סולודקין ז"ל, שהיתה הבולטת ביותר במאבקה נגד משרד הרווחה והקימה את השדולה נגד הוצאת ילדים ממשפחותיהם. "אני כבר יודעת מראש פחות או יותר מה יספרו לי המשפחות שפונות אלי".
"היועצת או הפסיכולוגית הבית-ספרית מתחילות להעביר דיווחים למשרד הרווחה: הילד מגיע מלוכלך לבית הספר או מגיע בלי אוכל, רב עם התלמידים, מפריע. יכולות להיות בעיות של שפה או של חינוך. בכיתה של ארבעים ילדים קשה להתמודד עם כל זה. הרווחה מקבלת דיווחים. המשפחה מסומנת, ומתחיל להתבסס תיק. ההמשך תלוי מאוד בדרך שהמשפחה מגיבה. מי שמייד לומד את זכויותיו ומתגונן, או לוקח עורך דין שמתערב בשלב מוקדם, עוזבים אותו.
"נתקלתי בהרבה מאוד מקרים שבהם פקידי הסעד רצו להוציא ילדים מבתים נורמטיביים. לפעמים היו בתים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, או בתים שחוו גירושים. הכותרת היא שהילד בסיכון, אבל למעשה מדובר במשפחה חלשה, שהופכת טרף קל למשרד הרווחה. אני לא רוצה להכליל, אבל זאת הנטייה של הרווחה כבר שנים רבות".
"רק באחוז קטן מאוד מהמקרים שאני טיפלתי בהם היתה באמת סיבה להוציא את הילדים מהבית. למשל, במשפחה של חולים פסיכיאטריים. אבל זה המיעוט."
ההורים לא מבינים
ההחלטה על גורל המשפחה וילדיה ניתנת בוועדת החלטה, המכונה גם "ועדה לתכנון דרכי טיפול". אל הוועדה מגיעים לא מעט הורים, בלי להבין כלל את משקלה הקריטי בקביעת גורלם. בעמותת ע.ל.י.ה מנחות נחמה דיכנה ושותפתה לניהול, יונת קלר, את ההורים (מרביתם אימהות) "לדרוש לקרוא מראש את סדר היום של הוועדה, או כפי שאני מכנה אותה – 'הזובור', כי שם רומסים את ההורים ומאשימים אותם האשמות איומות, ולכי תתמודדי ותתבטאי בבהירות אחרי דבר כזה," אומרת קלר.
"אם את משתפת פעולה, רומסים אותך ועושים מה שהם רוצים", מוסיפה דיכנה. "אם את תקיפה מדי זה אומר שאת אלימה. זה כאילו אי אפשר לנצח, אבל צריך להקפיד להפגין חוזק. צריך לברור מילים, ותמיד להקליט: כל שיחת טלפון, כל שיחה אישית, כל פגישה, אפילו בבית המשפט, אם אפשר. זה מה שלמדנו מהניסיון שלנו, אין ברירה, כי המציאות לפעמים מתעוותת. ולשום מקום לא ללכת לבד, כי אם תלכי לבד, ירמסו אותך."
הסיפור של ליאת (45) עם רשויות הרווחה החל לאחר שהגרוש שלה הגיש נגדה שורה של תלונות במשטרה בגין אלימות נגד ילדיהם, בני ה- 4 וה- 6, היא שולפת מתיקה אוגדן עמוס מסמכים ומראה כי התלונות נסגרו מחוסר אשמה פלילית, ולא הגיעו לכדי הגשת כתב אישום.
"אני יושבת מול הוועדה, המומה, ובסוף הם אומרים לי 'אנחנו לוקחים ממך את הילדים'. אמרתי להם: 'אתם לא לוקחים לי את הילדים, זה לא קורה'. אבל אף אחד לא הקשיב לי. רצתי מלשכת הרווחה לבית הספר ולגן של הילדים, אבל המשטרה כבר הגיעה לשם לפניי. אין לי מילים לתאר את חוסר האונים שהרגשתי. צרחתי לבורא עולם 'תציל אותי! תציל אותי מהאימה הזאת'! ואני אמא טובה, באמת. אני לא נרקומנית, לא מכה, לא מתעללת."
כמעט חמש שנים חלפו מהיום ההוא, שבו נלקחו ממנה שני ילדיה, ומאז היא תמיד מצוידת במסמכים המעידים שהיא כשירה ויציבה נפשית, בניסיון להוכיח שהיא יכולה להיות אם ראויה לילדיה – כולל חוות דעת מפורטות של מומחי נפש מטעם בית המשפט.
"לקחו לי את הילדים למרכז חירום", היא ממשיכה לספר. "מקום סגור, מוקף גדרות. ומדובר בילדים קטנים, שאהבו לישון איתי במיטה, שהיו קשורים אלי. הקטן עוד היה עם מוצץ, ואני דאגתי, כי ידעתי שהוא לא יכול לישון בלי השמיכה שלו. הם היו כל עולמי ואני הייתי כל עולמם – ופתאום קרעו אותם ממני. זה הדבר הכי נורא בעולם. אימהות לא יכולות לחיות בלי הילדים שלהן".
"חצי שנה הם היו במרכז חירום. הייתי מביאה להם צעצועים, וילדים גדולים היו לוקחים להם אותם. לא היו גוזרים להם ציפורניים, הראשים שלהם התמלאו כינים, הייתי מביאה להם בגדים יפים ופוגשת אותם לבושים בבגדים בלויים של מרכז החירום."
"הוא לא רוצה לראות אותי, כי הוא הוסת נגדי על ידי אבא שלו. אז במקום לטפל בהסתה נגדי, מניחים למצב להימשך כך. הילדים שלי מנותקים ממני חמש שנים ולא מקבלים שום טיפול להתמודד עם המצב הזה. כל המשכורת שלי וכל הזמן שלי והמשאבים הנפשיים מושקעים רק במלחמה להחזרת הילדים שלי. ואני לא אוותר".
שני בניה של ליאת נלקחו ממנה מכוח צו חירום, כנראה הכלי העוצמתי ביותר שיש בידי פקידי הסעד לחוק הנוער צו חירום מאפשר להוציא ילדים מבתיהם ללא חקירה מקדימה, ללא הבאה בפני שופט אלא בתוך שבוע, וללא פירוט מיידי ומלא של עילת ההוצאה מהבית. כשמתעורר חשש ממשי לשלומו הפיזי והנפשי של הילד, החוק מאפשר לפקיד הסעד גם לשלוף אותו מהגן ומבית הספר, בסיוע משטרה, ולהעבירו למרכז חירום של משרד הרווחה. מדי שנה מופעלים בישראל כ- 700 צווים כאלה.
"אני יכול לומר מניסיוני, שבמקרים רבים עשו שימוש שלא לצורך בצווים האלה," אומר עו"ד רז משגב, מומחה בדיני משפחה, שהקים בשנת 2005 את מטה המאבק למען האב הגרוש.
"פקידי הסעד לחוק הנוער הם היחידים שיש להם זכות לנתק ילד מהמשפחה שלו, בלי שום חקירה, בלי אישור שופט. גם אם יש צורך בהוצאת הילד – למה להמתין שבוע שלם עד שמביאים את העניין בפני שופט? מישהו עצר וחשב לרגע מה קורה למשפחה ולילד בשבוע הזה?"
דני (50) שעושה עתה את הדוקטורט שלו בעבודה סוציאלית, עבד במשך שלוש שנים, עד השנה שעברה, כמטפל במרכז חירום, שאליו הופנו ילדים שהוצאו מהבית על ידי פקידי הסעד. שמו בדוי, לבקשתו, בשל הביקורת שהוא מטיח בעמיתיו. לדבריו, עשרות ילדים הוצאו מבתיהם למרכזי חירום והועברו לפנימיות שלא לצורך. חוות דעת שכתב, שבהן המליץ להחזיר את הילדים להוריהם, שונו לדבריו ללא ידיעתו והסכמתו, וזאת המוטיבציה שמניעה אותו לדבר בנושא. לאחר אחד המקרים האלה, שבו חוות דעתו שונתה וילד הוצא לפנימייה בניגוד להמלצתו המקצועית, החליט דני להתפטר.
"צריך להבין שהוצאה מהבית וקריעתו של ילד מהוריו היא נוראית. יש מקרים שבהם הצורך להגן על ילד מחייב זאת, ולא פעם חתמתי על חוות דעת כזאת. אך לצערי, היו גם מקרים שבהם פקידות הסעד התעלמו מחוות דעתי כמטפל וחייבו אותי לשנות את הדו"ח. כשלא הסכמתי, גיליתי שמישהו שינה אותו ללא ידיעתי.
"מצאתי את עצמי עומד פעור פה מול מערכת, שמטרתה לדאוג לילד ולרווחתו, אבל היא לא עושה שום דבר בכיוון הזה. לא פעם נוכחתי לגלות שוועדת החלטה מתכנסת מראש לפני שההורה מגיע לדיון, סוגרת את כל הפרטים, וכולם מיישרים קו עם ההחלטה. כשההורה בא, עושים מולו מעין הצגה, ואז מוסרים לו את ההחלטה כאילו היא התקבלה הרגע. אני ממליץ בחום לא להגיע אל הוועדות האלו ללא איש מקצוע דוגמת עורך דין או פסיכולוג".
"כשמחליטים לשלוח הורה למכון חיצוני לבדיקה של מסוגלות הורית או להערכת מסוכנות, פקידי הסעד לרוב קובעים את המכון ולא מתגמשים, גם אם ההורה מציע מכון אחר, שמוכר גם הוא כמומחה מטעם בית המשפט. המטרה היא שחוות הדעת החיצונית תתאים לחוות הדעת של פקידי הסעד".
"יותר מזה: פקידי הסעד גם שולחים את התיק של ההורה למכון מראש, וכך למאבחן כבר יש חוות דעת מוקדמת עליו. במצב כזה, הבדיקה לא יכולה להיות אובייקטיבית ובלתי תלויה."
"אני לא מאמין שמדובר ברוע, אלא מתוך אמונה רדיקלית שהם יודעים מה טוב עבור הילד. הכרתי פקידת סעד שבמשך שלוש שנים נאבקה להוציא ילד מהבית למרכז חירום, ובסוף הצליחה. התחלתי לטפל בילד ובהוריו, והם עברו תהליך שיקומי. אחרי חצי שנה, כתבתי דו"ח שבו המלצתי שהוא יחזור הביתה."פקידת הסעד מייד הרגישה שאני מערער על סמכותה, ושינתה את ההמלצה שלי. היא לא הצליחה להפנים שההורים כבר לא היו במקום שבו הם נמצאו כשהילד הגיע. עצם הוצאת הילד מהבית גורמת לשוק מטורף, שמייד גורם לשינוי בתפיסה ההורית, ונותנת להורה מוטיבציה להשתנות, כדי לא לאבד את ילדו.""פקידות הסעד מצויות במלכוד" מסכימה עו"ד ד"ר טלי תמרין, שהיתה פעילה בשדולה נגד הוצאת ילדים ממשפחותיהם.
"אם הן מצהירות בבקשות הראשונות שהילד נמצא בסכנה עקב חשש להזנחה או התעללות – איך יחזרו בהן אחר כך, כשהעובדות מראות אחרת? הרי כל נסיגה מההכרזה הראשונית שלהן היא פקפוק גדול במהימנות שלהן. אז המערכת אינה רק בלתי גמישה, אלא גם לא בהכרח אמינה".
דליה, שם בדוי, פסיכולוגית קלינית המשמשת מומחית מטעם בית המשפט, חוותה מהי המשמעות של נקיטת עמדה שונה מזו של פקידי הסעד. לדבריה, בתיקי משמורת שבהם הציגה חוות דעת שהיתה מנוגדת לזו של פקידי הסעד, שמה הוכפש על ידי פקידות סעד בכירות בפני עובדי רווחה באזורים שונים בארץ, ואלו התבקשו לא להמליץ עליה בפני בית המשפט כמומחית למתן חוות דעת. במקרים אחרים הופצו שמועות על שלילת רישיונה כביכול, ונגרמה לה עוגמת נפש רבה.
"על המומחה מופעל לא פעם לחץ כבד מצד הרווחה להמציא חוות דעת התואמת את עמדתם," אומרת דליה. "יועצים רבים נשברים תחת הלחץ הזה. העמדה שלי לא תמיד תאמה את עמדת הרווחה, ולצערי אני משלמת על כך מחיר גם היום".
"בכל חשש שמתעורר – הדבר הראשון, האוטומטי, הוא לקחת את הילד ולהזיז אותו הצידה. יש תפיסה שלפיה בכל בעיה שמתעוררת עם הילד, המשמעות היא או שההורה לא מתפקד או שההורה פועל לא נכון. ומה עם בעיות תורשתיות? בעיות קשב וריכוז? דברים שאינם מתחילים ונגמרים בהורים?"
"אני מכיר מקרה שבו הוצאו שלושה ילדים מהבית בגלל שהיו חלשים מאוד בלימודים. האמא לא ראתה את הילדים חודשיים, עד שהם הוחזרו אליה. הוצאת הילדים מהבית צריכה להיות המוצא האחרון, לא הראשון. ילד שניתקו אותו מההורה שלו ושהכניסו לו לראש שהוא לא עם אמא שלו מפני שהיא 'לא טובה', הופך להיות ילד אחר, ילד פגוע. גורמים לו נזק עצום. בעיניי, הוצאת ילד מהבית זה כישלון מהדהד של הרווחה, לא נקודה לזכותה."
"הם לא נמצאים שם בשביל לאחות את הקרעים, לשקם את הקשר ולסייע בהתגברות על הטלטלה האיומה שחוותה המשפחה. אני מכירה מקרים שבהם, כחלק מסכסוכי שכנים, שכן פנה למשרד הרווחה וסיפר ששמע את שכניו מתעללים בילדיהם. באחד המקרים הצלחתי למנוע את הוצאת הילדים מהבית אחרי שכבר הוצא צו והשוטרים הגיעו והוציאו את הילדים מהמיטות ומהבית. האם מישהו פיצה את המשפחה? האם מישהו סייע לה בשיקום אחרי הדבר הנורא הזה? מה פתאום."
"כשמדובר בתסקיר של פקידת סעד, שאמורה להיות ניטרלית ומקצועית, ההנחה של בית המשפט היא שיש לקבל את הכתוב ככתבו וכלשונו", היא אומרת.
"לצערי, במסגרת הדיונים שקיימתי, במיוחד בתיקי האימוץ, התברר לי כי לפקידי הסעד יש עניין להגיע לתוצאה שאליה הם חותרים, ולצורך זה כמעט כל דרך כשרה בעיניהם – החל מהנתק שהם יוצרים בין קטין למשפחתו, החזקתו בבית מעבר המרוחק ממקום מגורי ההורה, הצגת מצג לא אמיתי בפני בית המשפט והעלמת מסמכים, תוך העברת מידע מוטעה לצדדים".
"הדבר הכי קל מבחינה משפטית במדינת ישראל הוא להוציא ילדים מהבית ומרשות הוריהם," אומר עו"ד יוסי נקר.
"כמחצית מהמקרים שבהם ילדים מוצאים מבתיהם אינם מגיעים כלל לפתחו של בית המשפט, אלא מבוססים רק על הסכמת ההורים, בהתאם לקביעה של ועדות ההחלטה. זה מצמצם עוד יותר את יכולת הפיקוח והבקרה השיפוטית על פקידי הסעד, ולא מאפשר שקיפות".
"פקידי הרווחה פונים להורים ואומרים להם שאם לא יחתמו על הסכמה, הם יפנו לבית המשפט ויעשו את זה בכפייה. ההורים פוחדים מזה – וחותמים. אלה מקרים מסוכנים. אין מי שבודק אותם, אין מי שבוחן שההחלטות הללו היו מבוססות ושלא היו חלופות אחרות. תבינו, חלק מהמשפחות האלו הן המשפחות הכי חלשות במדינה. הם לא מעלים בדעתם לקחת סיוע משפטי".
"גם כשהמקרים מגיעים לבית המשפט, כמעט בכולם ההכרזה על ילד נזקק נעשית כבר בדיון הראשון, אחרי שבית המשפט כבר קרא את תזכיר פקידת הסעד. ההורים בכלל לא מיוצגים, ואין להם אפשרות להגיב או להפריך את מה שכתוב עליהם. כלומר, בלי שנעשה דיון הוכחות, עם עדים ומומחים. זה הזוי. פקידת הסעד בכלל לא נוכחת, וההחלטה על הנזקקות לא מנומקת".
"לא מעט הורים מסכימים להכרזת הנזקקות בלי להבין את המשמעויות הקיצוניות שלה. יש בחוק חובה להסביר להורה מהי המשמעות של נזקקות, אבל גם זה לא קורה. הרי אפילו בבית דין לתביעות קטנות יש מקום להוכחות. ופה לא מדובר על תביעה קטנה, אלא על לקיחת ילד מהוריו"!
"אני מחכה לפגישות האלה כל השבוע, ובכל פעם הוא מבקש לחזור איתי הביתה ואומר שלא טוב לו. היו פגישות שהוא בכה וסירב לעזוב אותי וללכת עם העובדת הסוציאלית. אני מסבירה לו שאני נלחמת כדי שיחזור אלי, ושיש אנשים שלא מסכימים. אני מספרת לו שאני נפגשת עם אנשים חשובים, אפילו עם חברי כנסת שהם החברים של ראש הממשלה."
"אני לא אדם אלים"
גם רמי חסר אונים מול פקיד הסעד שמטפל בעניינו.
"הוא הודה בפניי שגרושתי מסיתה את הילדים נגדי. בית המשפט קבע שהילדים צריכים לראות את אבא שלהם, אבל במקום לטפל בהסתה מצד גרושתי ולהפעיל עליה סנקציות, השופט קבע שאראה את הילדים במרכז קשר. שלא תבינו לא נכון – גם לזה אני מוכן היום, אני מוכן להכל. אבל גרושתי לא דואגת להביא אותם לשם. אף אחד לא כופה את זה עליה, הימים עוברים, והילדים שלי גדלים כשאני לא לצידם".
"רוב חוות הדעת של פקידי הסעד הם העלאת הסיפור של בני הזוג או המשפחה על הנייר, כשהמילים השולטות הן 'לדבריו' או 'לדבריה.' מאוד קל להם ליצור הזדהות עם צד כזה או אחר ולהציג עמדה זו בפני בית המשפט כעובדה ניטרלית ומקצועית. עד שאני מגיע לחקור את פקיד הסעד בבית המשפט, המציאות כבר מתקבעת, ואז קשה מאוד לטעון נגד העברת משמורת זמנית להורה השני. לא כל השופטים בכלל מאפשרים את החקירה, בייחוד כשפקידי הסעד מתנגדים לכך באופן נחרץ".
בשל ריבוי המקרים שבהם חשו הורים שנעשו כלפיהם עוולות חמורות מצד פקידי הסעד של משרד הרווחה, החלו לקום ארגונים ותנועות, שמטרתם ליצור שינוי תודעתי ותפיסתי בכל נושא זכויות ההורים בגירושים. ארגון "א' זה אבא," שהוקם 2011-ב ומונה היום 15 אלף פעילים, הוא אחד מארגוני האבות החזקים והגדולים בארץ. הוא מאגד בתוכו בעיקר אבות גרושים, אך גם אימהות, המגדירים עצמם נפגעי מערכת הרווחה, בתי המשפט והמשטרה.
בגלוי הם זוכים לגינוי חריף מצד הרשויות, אך מתחת לפני השטח ידו הארוכה של הארגון מצליחה לגייס למאבק אנשי מקצוע בכירים בתוך המערכת המשפטית, מערכת הרווחה והמשטרה, שגם הם מצאו את עצמם פגועים מאותן עוולות.
חלק מהיעדים שקבע לעצמו הארגון הן צמצום התערבות מערכת הרווחה, הקמת גוף מפקח אובייקטיבי על עובדי הרווחה, הנהגת אכיפה וענישה של בית המשפט בכל נושא תלונות השווא, והכנסת גורמים מקצועיים, כמו עורכי דין או פסיכולוגים, ליחידות הסיוע, שיסייעו לבתי המשפט בחקר האמת.
הרוח החיה המניעה את הארגון הוא אמיר שיפרמן (31) שנחשף אל מצוקת האבות הגרושים שטופלו ברווחה וגילו עד מהרה באיזו קלות בלתי נסבלת פקידות סעד תופסות בעלות על ילדיהם, ומפקיעות מהם את ההורות שלהם.
"התחושה ששבה ועלתה אצל האבות הגרושים שההורות נשללה מהם שלא בצדק היא כאילו חתכו להם איבר, גדעו להם את היד. הם נופלים לתהומות קשים. עד מהרה הבנתי שרק כשמצליחים לנתק את הרגש מהסיפור האישי, ניתן לנצח את המערכת."אנחנו בארגון נמשיך להילחם כנגד כל הרשויות במדינת ישראל, עד שאחרוני האבות והאימהות יחבקו את ילדיהם מבלי חשש שהם יילקחו מהם," אומר שיפרמן. "בניגוד לדמוניזציה המתרחשת מצד המערכת, המאבק שלנו הוא לא מאבק בין המינים. המאבק הוא למען זכויות ילדי הגירושים ולמען ההכרה שלכל ילד מגיע לגדול ולהתחנך לצד שני הוריו. אני וחבריי יצאנו למאבק מתוך מציאות עגומה. כשאני מסתכל סביבי על כל ההורים הפגועים, אני מבין שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ, ואני יודע שאם לא יתרחש שינוי מהיר, החבית הזאת תתפוצץ."
לאחרונה הפסיק יהושע לראות את בתו התינוקת. "אני לא מוכן בשום פנים ואופן לראות אותה במרכז קשר שנמצא בתום שיפוטו של פקיד הסעד הזה," הוא מסביר בעיניים לחות מדמעות. "אני מוכן לנסוע עד אילת, רק לא למקום שידו משגת. לפני שבועיים החליט בית המשפט, בהתאם לדרישה שעלתה בוועדת התסקירים, שאעבור בדיקת מסוגלות הורית. הבדיקה הזאת השאירה בי צלקת גדולה מאוד.
"נתנו לי למלא שאלון של 220 שאלות, שנכנסו לפרטים הכי אינטימיים בחיי המיניים. כאדם מאמין, זה הביך אותי ונעלבתי מאוד, לא הבנתי מה הקשר בין מה שאני עושה בחדרי חדרים לאהבתי לבתי ולרצון שלי להיות לה לאבא. למרות שהסבירו לי שאם אני לא עונה על כל השאלות השקלול הסופי של המבדק עלול להיפגע, נמנעתי מלענות על שאלות מסוימות. ואני רק רוצה לגדל את התינוקת שלי, לא להיות אבא של פעם בשבוע בחדר אפור במרכז קשר. להיות אבא רגיל. אבא כמו שאני בטוח שאני יכול להיות."
קישורים:
