חוטפי תינוקות יועמדו לדין – ספרד מנקה הפירות הבאושים הפאשיסטיים של הרודן פרנסיסקו פרנקו

מי שעומדת במרכז השערוריה היא מריה גומז ואלבואנה, נזירה שמילאה אף היא תפקיד בפעלות הרשת הזו ועומדת בימים אלה לדין. הנזירה בת השמונים היא הראשונה לעמוד לדין בפרשיות "התינוקות הגנובים" הידועה לשמצה – והבוקר, כאשר נפתח משפטה והיא נקראה להעיד, בחרה לשמור על זכות השתיקה.

חטיפת תינוקות מאימותיהן – פירות באושים של משטר דיקטטורי. הרודן פרנסיסקו פרנקו

תינוקות נלקחו מאימותיהן לבדיקות "שגרתיות" ואחרי כמה שעות מסרו להן הנזירות, האחיות בבתי היולדות, שהם מתו.

גופות התינוקות נעלמו והאמהות לא הורשו להשתתף ב"קבורתם".

אם שתינוקה נגנב בשנת 1971, ושנשאלה מדוע לא חקרה את צוות בית החולים השיבה, אחוזת אימה, אחרי ארבעים שנה: "רופאים? אחיות? איך יכולתי להאשים אותם בשקר? זו היתה ספרד של פרנקו. רודנות. אפילו עכשיו אנו, הספרדים, נוטים שלא לפקפק בסמכות".

נגנבו מאמותיהם. מורנו וברוסו

הפרשה נחשפה על ידי שניים מנפגעיה, חואן לואיס מורנו ואנטוניו ברוסו. מורנו גילה את האמת כאשר אביו שכב על ערש דווי. "הוא אמר: קניתי אותך מכומר בסרגוסה", שיחזר.

מורנו ההמום פנה לעורך דין, שהגיב באמירה שהוא נתקל במקרים דומים לעתים קרובות. אבל רק אחרי שמורנו וברוסו פנו לתקשורת התבררו ממדי התופעה.

אמהות החלו להיחשף בכל רחבי ספרד כשבפיהן סיפורים דומים.

אחרי מות פרנקו, ב-1975, הסכימו ביניהן המפלגות על מתן חנינה לאנשי המשטר הפאשיסטי, במטרה להקל על המעבר למשטר דמוקרטי. חוק החנינה חסם, מעשה, את כל ניסיונות לחקור את סחר התינוקות בספרד ופעם אחר פעם דחתה המערכת המשפטית את הניסיונות הללו. גם ממשלת ספרד הנוכחית, למרות נכונותה המוצהרת להתמודד עם משקעים חברתיים, מסרבת להקים ועדת חקירה לאומית, ומשפחות מתוסכלות מנהלות חקירות משל עצמן, כמיטב יכולתן.

קברי תינוקות נפתחים ברחבי המדינה כדי ליטול דגימות DNA. רבים מהקברים התבררו כריקים, ובאחרים התגלו שרידי מבוגרים. עד כה נמצאו התאמות אחדות בין תינוקות גנובים מאז לאמותיהן הביולוגיות. אלא שהתאמות רבות יותר עשויות להימצא אם תמלא ממשלת ספרד את הבטחתה להקים בסיס מידע גנטי לאומי.

*     *     *

במדינת ישראל חטיפות תינוקות נמשכת גם ברגעים אלו. ילדים נחטפים על ידי פקידות סעד בחותמת גומי של שופט בית משפט לנוער או בית משפט לעניני משפחה.

קישורים:

סיפורו של אורי וכטל – חטיפת ילדי תימן – כלביית ויצ"ו–

סיפור חטיפתו של אורי וכטר, שנולד כפלתיאל רדא סעד.

הפרשה שלא נגמרת – חטיפת ילדי תימן.

אורי וכטל בן 61. גדל בשכונה של היקים בקרית אונו. בגיל 6 גילה אורי שהוא ילד מאומץ. בן למשפחה תימנית. עוזרות הבית היו תימניות. אז מה עושה ילד תימני במשפחה יקית?

אורי שאל את אמו והיא מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה.

משפחתו של אורי עלתה לישראל במבצע "מרבד הקסמים". הם שוכנו במחנה עולים בעתלית. ארבעה חודשים אחר כך נמסרו שניים מילדי משפחת רדא סעיד לטיפול במעון ויצו ירושלים. חיים בן שנה וחצי ופלתיאל שהיה בן חמישה חודשים.

כשהודיעו לאמא שאבא נפטר לקחו לה את שני הילדים הקטנים ושמו אותם בירושלים. היא ועוד 16 אמהות היו יחד איתה. נסעו לירושלים. כל יום בבוקר אמא נסעה מעתלית לירושלים להיות עם הילדים שלה.

עו"ד רמי צוברי אומר, זה פעם ראשונה שילדים תימנים לא נמצאים תחת כנפיהם של ההורים שלהם. לפי הסיפורים נעלמו משם מויצ"ו ירושלים מעת לעת ילדים.

יום אחד בהיר, אמרו לאמא שלי שנפטרו לה הילדים. היה שיטפון והילדים מתו. אמא שלי אמרה: "בשום אופן לא הילדים שלי לא נפטרו. לפני זה הנקתי אותם. אז מה פתאום שהם אינם?" היא לא האמינה. היא בכתה ובכתה וצעקות.

האחות שמחה שהיתה רק בת 12 החליטה לא לוותר. היא חזרה למעון ויצ"ו בירושלים לברר מה עלה בגורלו של האח פלתיאל. עובד שעבד במעון החליט לעזור לה. הוא אמר לה "את רוצה לדעת. יש לי פה בארון את כל הכרטיסיות של ילדי תימן. תחפשי תוציאי כרטיס. הוא הלך. אני לקחתי. למזלי הטוב אח שלי היה בכרטיסיה הראשון. היה כתוב שפלתיאל בן שמעה נמסר לאימוץ לגב' וכטל.

האחות שמחה גילתה במסמכים של פלתיאל שנמסר לאימוץ בגיל שנה וחצי.

אורי וכטל מספר על הוריו המאמצים שהיו אנשים מאוד קרים. ההורים לא היו מחבקים או מלטפים.על האמא המאמצת מספר אורי שהיא היתה אמא טובה. לא החסירה ממנו שום דבר.

בגיל 6 גילה אורי שהוא מאומץ. הילדים בבית הספר שאלו אותו "איך זה אתה וכטל ואתה כושי?" אורי שאל את אמו, והיא לא הסתירה ממנו וסיפרה לו שהוא מאומץ.

בינואר 1952 עזבה משפחת רדא את מחנה העולים בעתלית, ועברה למושב קדימה. שם קרה הלא ייאמן. שכנה במושב סיפרה להם שראתה ילד תימני שדומה לילדי המשפחה.

האחות שמחה מספרת: "באה אחת שעבדה בקרית אונו במשק בית ואמרה, יש לנו ילד שאני מטפלת במשק בית שהוא מאומץ במשפחה".

הלכתי לשם כל השכנים שלהם שראו אותי, שאלו אותי השכנים: "את לא אחות של אורי התימני?"

אמרתי: "כן. איפה הוא?" לקחו אותי , לראות אותי ואמרו לי תסתתרי כי האם המאמצת תעשה לך ולו בלאגן. לא כדאי לך. בפעם הזו החליטה האחות שמחה לא לפגוש את אורי ושבה כעבור יומיים לקרית אונו עם אמא שלה.

הילד אורי חיבק את אמא שלי, ככה, חזק עם הידיים, ולא רצה לרדת לה מהברכיים. אמרתי לאמא "מה אני יעשה עכשיו?" ואמא אמרה אין לך מה לעשות מאמי.

האמא לא ויתרה. היא היתה נוהגת ללכת ולעקוב אחרי הילד. עכשיו, לבית המשפחה היא לא יכלה להגיע. אז היא היתה הולכת לגן והיתה עוקבת וצופה, ורואה מה שקורה, עד שהאמא והמשפחה שלה קיבלו צו הרחקה מהמקום כי הם גורמים לילד נזק.

בפברואר 1959 הגישה האמא הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, אולם בית המשפט דחה את התביעה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=8eG1_gz_aeE&feature=player_embedded]

אמיר שוורץ, פקיד סעד ראשי בשירות למפגר במשרד הרווחה – מתחזה לדוקטור, שקרן ורמאי – כך קבעה השופטת בלהה גילאור – "לא יודע את נפשם", כך קבעה השופטת על התנהלותו נגד חוסים בפיקוחו – סיפור חטיפתו של דודו דהאן מבית חולים בטר, חיפה, לפני 43 שנים.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=IimkZ2Jfj0w&feature=player_embedded]